המבצע בעזה הצליח להשכיח את מה שנחשף מעט לפני שהחל: מזה שש שנים מחזיק צה"ל בנתונים לגבי תחלואה ממארת בבסיס ההדרכה של הנח"ל ליד ערד, המרוחק כקילומטר ממתקן טיהור השפכים העירוני של העיר ושל אזור התעשייה הצמוד לה.
חוות דעת רפואיות קבעו כי עד שיתבהר החשש לקיום קשר בין המתקן, שמימיו זורמים לכיוון בסיס הנח"ל, לבין נתוני התחלואה החריגים בקרב חיילים ששירתו בו, יש להפסיק לאלתר את חשיפת החיילים לסיכון ולהורות על פינוי הבסיס לאלתר. אך הפעילות בבסיס נמשכת, ואלמלא חשיפת הפרשה ספק אם הנתונים היו נודעים גם מחוץ למערכת הצבאית.
בעבר אי אפשר היה לערער על שיקולי הצבא, משום שאלה מוגדרים אוטומטית כ"נוגעים בביטחון המדינה". התרגלנו שעיסוק בזיהום סביבתי בתקופה של אתגרים ביטחוניים לא פשוטים נחשבת לקלות דעת בלתי נסבלת. אבל בעולם של היום, האחריות ליצירת סביבת חיים בת-קיימא היא חלק מובנה בחייהם של ארגונים, גם כאלה שבעבר היו המזהמים הגדולים על פני כדור הארץ.
וזאת למה? איש מאיתנו לא תמים מספיק כדי לחשוב שהתהליכים שעוברים כיום על חברות, ארגונים ואפילו ממשלות, מתרחשים רק בגלל שבעלי ההון והעוצמה פיתחו כך סתם מהאוויר (או אולי מהערפיח) מצפון סביבתי פעיל במיוחד. הסיבה נעוצה קודם כל בכך שבעולם של שקיפות כפויה, אי אפשר יותר לעשות בסביבה הטבעית והאנושית מה שרוצים, בלי לתת חשבון לאף אחד.
בעידן בו כל טלפון סלולרי הופך בלחיצת כפתור למצלמה המתעדת ומשדרת נתונים אל העולם, וכל מחשב אישי יכול להפוך לכלי תקשורת בינלאומי משפיע, אין לאף אחד, גם לא לצה"ל, פריבילגיה להחזיק למעלה משש שנים נתונים מהסוג שהיו בידי הצבא אודות בסיס ההדרכה של הנח"ל, בלי לבצע דבר וחצי דבר, וכך לתת יד לפגיעה נוספת בחייליו.
גם אם בכירי צה"ל, משרד הביטחון וממשלת ישראל לא השתכנעו מפרשת הקישון ומהסבל המיותר ואובדן חיי האדם שנגרמו בעקבות הסחבת והניסיונות חסרי ההיגיון להסתיר נתונים מהציבור, את המידע היו צריכים לחשוף. צה"ל צריך היה לפעול בהתאם לסילוק הסיכון ולו מהטעם הפשוט שכבר אין להם שליטה על כך.
הדעת והמוסר לא סובלים את הסיכון המיותר של חיילים, שבמודע ובאומץ אך גם מתוקף ציווי חוק המדינה, מסתכנים למען שלום אזרחיה. במקום לנסות להביס את השקיפות, על בכירי הצבא ומערכת הביטחון לקבלה, ולהשתמש בה באופן מושכל ואחראי.
במקום לגרור את ההורים המודאגים ואת ארגוני איכות הסביבה למאבקים משפטיים מתישים ויקרים, על מערכת הביטחון לקדם פיתרון אמיתי ומוסרי למצב. המהלכים הארוכים והמתישים הללו, בלי קשר לתוצאותיהם, יסתיימו בהפסד לכל הצדדים.
במקום להמשיך ולהתחפר בעמדות האוטומטיות של הצבא ('הכל בשליטה. אין תגובה'), ובמקום להמשיך להיאבק באנשים ששלחו לצה"ל את היקר להם מכל, שחינכו את ילדיהם לבצע את חובתם לביטחון המדינה, למרות החרדה לשלומם – צה"ל צריך להפנים את אורחות העולם החדש והפתוח.
על צה"ל לאמץ את הסטנדרטים החדשים באהבה, ובתודה על כך שבזכות השקיפות הנכפית עליו, ניתן יהיה לתקן קלקולים עוד לפני שייפתח מאבק מיותר ויקר, ובטרם נשלם כולנו בבריאותם של חיילים ובאובדן מיותר ומכעיס של חיים צעירים.