לפעמים זה כאילו שאני נוסעת באיזו רכבת של פיקים למטה ולמעלה, זיקית של מצבי רוח משתנים, ושוב מאשימה את היותי בת מזל תאומים ואת הימים האלה בחודש בהחלט - התירוץ המושלם לזה שאני בעצם נורמלית, גם כשאני בוכה בלי סיבה, גם כשכלום לא משביע את תיאבוני, ובעיקר כשהתיאבון הוא בגינו של חלל ריק בבטן או גוש מעיק בגרון. אבל יש איזון בעולם, כך נדמה לי. על תקופות מתישות, יש פיצוי מתוק, נניח בדמות דייט עם בחור שרציתי: שרציתי שירצה אותי או שרציתי לרצות.
כך מצאתי את עצמי נוסעת אליו, מר איקס היה הפיצוי המתוק שלי. הרדיו ניגן שירים שבלבלו לי את הבטן, ואני דהרתי על כביש מהיר. יש משהו מאוד משחרר בדהירה הזו, הרכב בהילוך רביעי, אבל הראש מזמן כבר בניוטרל, סופסוף מתנקה ממחשבות. הת'ר נובה ברקע קראה לו להתהלך איתה בעולם הזה, ואני נשאבתי עמוק בתוך משחק של ניחושים, קוראים לו - איזה טעם יפתיע אותי הפעם? פנטזיות מותרות.
לפעמים זה כאילו שאני שטה בחנות של שוקולד, אוספת טעימות, חיים שלמים מורכבים מחוויות בצורת שוקולד. פאזל של פרלינים, בונבוניירה של הפתעות, רק להתפתות ולפתוח אותן, קוביות עטופות צלופן. נראות מבטיחות, לא מזיקות בעליל, תמימות, מזמינות. אבל אני כבר יודעת - מראה יכול להטעות. כמו מתנות שומרות סוד, אני לא יודעת מה יסתתר לי בפנים: שוקולד תפוז שאני לא אוהבת, ליקר יין מר, אגוז קשה או קרם וניל טהור (הלוואי). פותחת קלפים ומתחילה להמר, מה איקס יהיה בשבילי?
מר איקס היה מקסים עד כדי כאב, ואפילו לא כאב לי בכלל. נמסה ומתענגת מכל ביס של דייט. התפאורה, המוזיקה, המעיל, הנשיקות. טעם של תות. מסווגת פרלין של שוקולד חלב. כשבדיוק אז, תחת אור של "זה כמעט בוקר תחזרי למיטה שלך", הוא שולח רמיזה על לבד. בסוף הלילה התגלה לי ליקר יין מר.
מתניעה את הרכב, חוזרת לכביש, ומפליגה במחשבות על ההוא, שהיה מתוק ממתוק, עד שנזכרתי שזה לא כל כך מתאים לי, בכל זאת בחורה של חסה. עד לקוביה הבאה.
תענוג ממכר. אני נכנעת לאוסף של טעמים שמציע לי העולם הזה ותוהה כמה נסיונות יכולה בחורה קטנה לעשות עד שתגיע לטעם המושלם, זה שמתאים בדיוק, לא מדי מתוק וגם לא מדי מריר. וכמה קוביות יושלכו לפח ההדחקה שלי כלאחר נגיסה פשוטה? מודיעה בפה מלא (בשוקולד כמובן) שהטעם שלי הוא כזה בדיוק - שוקולד חלב במילוי קרם קפה. לא צריכה אותו עם אלכוהול, יין, וויסקי או נגיעות של רום. שיכורה בעצמי. לא צריכה אגוזים, שקדים, קרם נוגט או עיטורים במריר. לא זקוקה לקישוטים. לא עם דובדבן, כבר יש לי במרגריטה. לא בטעם אשכוליות או פסיפלורה. רוצה אותו סתם כך, מתאים לבחורה שאני. מכורה ונקייה בו זמנית.
בינתיים שובעת טעם אחר טעם, השיניים נשארות צחורות, אבל הלב כבר די מחורר. למה אני מופתעת בעצם? כך זה כשקופידון משתמש דווקא בחיצים, ברור שזה כואב כשחץ פוגע בדיוק בלב. מי בחר לו את הנשק?! מדמיינת אותו שם יושב לו על ענן, מסתכל עליי מרחוק בלגלוג - תראו אותה, בוטחת במלאך מטופש ששיכור מאהבה. כן, שיכור זה בטוח, או לפחות עיוור ממנה, לא מצליח לקלוע בחציו. איך אחרת אפשר להסביר את האיתותים שהוא שולח אליי ממי שטועה לחשוב שאני בחורה שאוכלת את ההצגה ושובעת מרומנטיקה ללילה אחד? הבחילה שלי בלתי נמנעת.
ברגע של בלבול חושים, חשבתי שאולי זה בסדר לחיות ככה, מהביסים של השוקולד שמסביב, להתרגש מהעטיפה, ליהנות מקליפה מתוקה גם במחיר היין המר שמחכה לי פנימה. אולי כך עדיף. בחורה של פיקים. אני אחייה את האנדרנלין הטוב, אתמסר לרגעים של משחק רומנטי, לעזאזל עם הדאון שיחכה לי בסוף השיא - שלו, בתקווה גם שלי.
"המר שווה את הרגעים המתוקים", חשבתי בקול רם לאוזניה של בחורה קצת יותר מאוזנת ממני.
"שלא תטעי", אמרה לי, "ככה משמינים, ובכלל - את הרי רוצה כבר את הדבר האמיתי".
לא להסתנוור מהעטיפה, החלטתי ביני לביני. התפאורה, המוזיקה, המעיל, הנשיקות הקלות על העורף, והחיבוק המהפנט – כל אלה לא באמת שווים את הרגע שבו נגמרה לאיקס הרומנטיקה והוא החליט שעדיף להתעורר לא לידי בבוקר.
רוצה מישהו שיהיה איתי, גם כשהתפאורה מתחלפת, גם כשהמוזקה דועכת, גם בשקט. בשיא השקט. לא רוצה להסתפק בשוקולד שמסביב, רוצה את כל החבילה. אל תבוא, אני מבקשת, אם אתה לא מסוגל להעניק לי אותה, את כל כולה, את כל כולך. כי אני, אני כבר אעניק לך את הפרלין שאני. לא מגלה באיזה טעם, זה סוד בעטיפת נצנצים, בטח כבר ניחשת.