מלחמת אולמרט השנייה

הוא לא רצה עוד מלחמה ימים ספורים לפני עזיבתו את התפקיד, אבל המציאות רצתה אחרת. במסיבת עיתונאים, עם לבני וברק לצדו, הצליח אולמרט לעשות מה שלא עשה אולי במשך כל כהונתו - להראות תקווה לשקט לתושבי הדרום

נטול עניבה, ללא הביטחון המופרז והזחיחות של מלחמת לבנון, התייצב אמש אהוד אולמרט מול המצלמות והסביר לארץ ולעולם: לא הייתה לנו ברירה אלא להגיב. זאת מלחמה שהוא לא רצה בה, מלחמה שכפה עליו ועלינו החמאס, מלחמה מיותרת מבחינתו, פחות מ-50 ימים לעזיבתו את כס ראש הממשלה. 

 

במהלך נאומיו המוקדמים במלחמת לבנון השנייה, הציב אולמרט יעדים גבוהים מאוד - מיטוט החיזבאללה, החזרת החטופים רגב וגולדווסר ז"ל. הפעם הוא צמצם את מטרות המלחמה - להפסיק את אש ארגוני הטרור לעבר אזרחי ישראל בדרום. כשיש יעדים פחות גבוהים - אפשר להשיגם יותר בקלות. זאת, עוד לפני שדיברנו על שורת ההכנות שנמשכה כבר יותר משנה, על הפקת הלקחים של צה"ל ושל הממשלה, על הפקת הלקחים של אולמרט עצמו מהמלחמה ההיא, שעד היום הוא נותר אחד היחידים הסבורים כי ישראל ניצחה בה.

 

לצדו התייצבו אמש, בלא אומר, שני יריבים מרים - שר הביטחון ברק מצד אחד, שרת החוץ לבני מצד שני. לשניהם, יותר מכל אחד אחר במערכת הפוליטית, יש אצלו תיק פתוח. הם הרי אלה שגרמו לו בסופו של דבר להתפטר מראשות הממשלה. אלא שאמש, ולו למראית עין, המטבחון המשולש כאילו אחז ידיים מחדש. המלחמה בחמאס ובארגוני הטרור משגרי הרקטות והפצמ"רים מעזה ניתבו אותם מחדש להוביל את מדינת ישראל לעוד אחד מרגעיה הקשים במלחמה מול אויב אכזר, שהפר את זכותה הריבונית להגן על אזרחיה.

 

ברק, מי שהיה אדריכל תרגיל ההונאה המשולש לחמאס, אשר גרם לו אתמול בצהריים להפתעה מרה במכה האווירית הכבדה, חש כקפיץ המשתחרר. אחרי ששכנע את החמאס דרך אספקת סיוע ביום שישי, דרך מסרים מעומעמים על ישיבת הקבינט שהכריעה על היציאה למערכה ביום רביעי ודרך הודעות לתקשורת על ישיבה מכריעה של המטבחון המשולש ביום ראשון - הוא היה יכול סוף סוף לומר, גם אם לא במפורש: לא הפקרתי ואיני מפקיר את ביטחון אזרחי הדרום בהבטחות שווא על רגיעה שלא מתקיימת. הוא היה יכול לומר, בינו לבין אנשיו, שיש במבצע המתגלגל הזה בעל בית, מצביא, שיודע להכות בחזרה, שיודע לשמר את ריבונותה של ישראל.

 

מבחן היציאה

ציפי לבני, שישבה בהצהרת ראש הממשלה לימינו, לא בכדי, יכולה גם היא להיות מרוצה. היא יכולה לשוב ולומר שהזהירה כבר חודשים מפני הרגיעה הלא-מיושמת, מפני התעצמות החמאס, שקראה להשיב ירי לעבר היורים ושהצליחה לגרור אחריה את שני עמיתיה לבצע את מה שישראל הייתה צריכה לבצע. היא יכולה לומר בסיפוק שהכינה לא רע את העולם, משר החוץ המצרי אבו אל-רייט שתקף את החמאס מול המצלמות, דרך חברי מועצת הביטחון ועד העולם המערבי ורוב העולם הערבי. היא הוכיחה שתובנות בסיסיות עדיין עובדות מצויין בדרך למאבק על כס ראש הממשלה.

 

גם אולמרט, גם ברק וגם לבני יכולים להתהדר בכך שהפעם, היעדים לפעולה הצבאית בעזה אינם פומפוזיים, שיש אחידות במסר שהם משדרים לעולם ולאזרחי ישראל, ושיש שיתוף פעולה מאוד טוב בין שלושתם. אלא שעל הדינמיקה הראויה הזאת, שהביאה למכת פתיחה מוצלחת מבחינת ישראל למרות המחירים שכבר נגבו ועוד ייגבו, להוכיח את עצמה. המבחן הגדול הבא שלה יהיה בניהול המערכה באמצעות המטבחון שהוסמך על ידי הקבינט, ועוד יותר חשוב במבחן היציאה מהמלחמה מול הטרור מעזה.

 

אולי הפעם, בהתנהלות המתונה, המפוכחת, השקולה של השלושה הללו - ניתן יהיה להגיע לשקט שכל-כך מגיע לתושבי הדרום, אחרי שמונה שנות טרור קסאם ופצצות מרגמה.