קשר דם

סרט שכולו דם וסרט שכולו חשיפה משפחתית. שמוליק דובדבני על "נוזל החיים" ו"מורה דרך" , שני דוקומנטריים מומלצים המוקרנים בסינמטקים

פיני שץ מוכר בסצינה הקולנועית התל אביבית לא רק כמנהל התכניות של הסינמטק העירוני, אלא גם כמי שהתפריט הפילמאי שלו כולל הרבה בשר מרוטש. מפליא, ואולי לא, לגלות ששץ בכלל פוחד פחד מוות מדם. מסתבר שלדם יש מקום טראומטי בחייו של שץ. לא זו בלבד שהגברים במשפחתו מצאו את מותם בדרכים מדממות, אלא שגם הילד פיני ראה לראשונה דם שעה שהשליך מספריים שננעצו בפצע הטרומבוזיס הפתוח של סבתא שרה. לגמרי לא נעים.

מתוך "נוזל החיים". סרט שכולו דם 

 

"נוזל החיים", סרטו התיעודי של שץ שרץ עתה בסינמטקים, הוא סרט שכולו דם. הוא מערב דיון מעניין בהקשריו התרבותיים, החברתיים והמיתיים של המושג לבין מסעו של שץ להפוך את אובססיית הדם הפרטית שלו ליצירה. כך, לצד ראיון מצמרר עם יו"ר זק"א יהודה משי זהב (שמספר על חביות הדם שנאספו בפיגוע במסעדת "סבארו" בירושלים), תמונות מפורטות של תרומות דם וברית מילה, וכן הגיגיהם מאירי העיניים של המסאית והמשוררת חביבה פדייה ו"אמן הדם" אורי קצנשטיין, משחזר שץ, בעזרת מאפרים, גם את המיתולוגיה המשפחתית המדממת שלו.

 

"נוזל החיים" עוסק בדם מלאכותי ואמיתי, קונקרטי ומופשט, פרטי וכללי. הוא משכיל להעמיק מבלי ליפול לאקדמיות יתרה, לרתק מבלי לוותר על הפן האסתטי (שפה ושם נהפך למתחכם). בעיקר, בהוויה שמקדשת את הדם וההקרבה, הוא מצליח להיות רלוונטי.

 

"נוזל החיים", שלישי (30.12), 20:45, סינמטק ת"א ובשאר הסינמטקים

 

סיפור של כשלון

קולנוען מרתק אחר הוא אביגדור וייל, ש"מורה דרך" שלו חונך הערב (שני) את סיבוב ההקרנות שלו. וייל, אחד הקולות הייחודיים בנוף הקולנוע התיעודי המקומי ועורך סרטים ותיק, משרטט בסרטו את דיוקנו של אחיו הצעיר אברי, נהג מונית הלום קרב המבקש לפצוח בקריירה חדשה של מורה דרך.

 

זהו החלק השלישי בטרילוגיה משפחתית שייצר וייל, ששני פרקיה הראשונים, “דיבורים" ו"פאק דה עובדות", סיפקו דרמה אינטימית שעיקרה כעס ואכזבה. עוד יותר מצמד קודמיו, "מורה דרך" מעצב סיפור של כישלון. אלא שוייל מצליח לבנות את דיוקנו של אחיו כך שלא נחוש כלפיו רחמים וגם לא מידה של אי נוחות הנובעת מעצם החשיפה.

 

האסתטיקה היא אחד ההיבטים היפים בסרטיו של וייל, אם זה הצילום בשחור

לבן קונטרסטי ב"דיבורים" או הקלוז-אפ האובססיבי כמעט על פני אחיו בסרט הנוכחי. יש בכך משהו מכוון. כאילו מבקש וייל, מצד אחד, להבליט את הישירות, המיידיות והחספוס בדיאלוג שלו עם אחיו, ומצד שני להדגיש את הסיפור הפרטי שהוא אמנם, תמיד ובאופן בלתי נמנע גם סיפור מייצג אך בעבור וייל זהו קודם כל הסיפור של אחיו המגדיר עצמו כ"חי-מת".

 

קשה לעיתים לצפות בסרטו של וייל על אחיו. בעיקר קשה הסצינה שבה נוסע עמם אביהם לטיול ובמהלכו הוא מעדיף להתרכז בלעיסת מלפפון מאשר לדבר על בנו, ומסתפק לבסוף ב"שיהיה בריא"; והסצינה האחרונה שהיא וידוי קורע לב ומצמרר על אשמה הרודפת אותו ממלחמת יום כיפור, שנושא אברי בפני המצלמה.

 

סרטיו של וייל הם דוגמא קיצונית לתיעוד אישי ומשפחתי. הוא מצלם, עורך, מפיק ומביים בעצמו, ללא תמיכת קרנות ובהשתתפות בני משפחתו בלבד. כדאי מאוד לראות את "מורה דרך", אך חשוב לא פחות לצפות בו במסגרת מה שהפך עתה לטרילוגיה משפחתית ייחודית וכואבת בכנותה.

 

"מורה דרך", הערב (שני), 21:00, סינמטק ת"א