"תלמידים, לקום! המורה בכיתה"
כשההורים היו תלמידים היה נהוג לקום לפני שהמורה נכנסה לכיתה. היום, ילדיהם זוכים לחינוך ליברלי. מה עדיף? למה מתגעגעים התלמידים לשעבר ומה חסר לתלמידים של היום? סמדר שיר כינסה אותם לשיחת הורים־ילדים על מורים, כיתה ולוח
סמדר שיר
פורסם: 31.12.08, 14:16
אם לא הפרלמנט החינוכי שכינסנו, אריאל לוי, בת 8 וחצי, לעולם לא הייתה מעלה בדעתה שאביה היה תלמיד בעייתי. "לא אהבתי את בית הספר ובית הספר לא אהב אותי," סיפר אביה, יואל, כיום מנהל בחברת תוכנה. "המורים הגדירו אותי 'ילד עם פוטנציאל' בגלל שהיה לי ראש, אבל ישבן לא היה לי, והסתרתי את העבר שלי מאריאל כדי שהיא לא תגיד לי, 'אבא, אם אתה לא עשית שיעורים אז גם לי מותר.' חשוב לי שהיא תלמד." עכשיו, אחרי שהסוד הגדול נחשף, יואל נבוך במקצת. אריאל, בתו, דווקא נראית מרוצה. כשהוא מוסיף ומגלה שתעודת השליש חוללה בבית הוריו "מלחמת עולם של צעקות, עונשים וריתוקים," היא מגיבה בחיוך שובב שמכיל ניצוץ של הערצה.
אריאל, נזפתי בה, יש מצב שתלכי בעקבות אבא שלך?
"מה פתאום," היא נדרכה".אני אוהבת ללמוד. זה כיף ללמוד. מורה טובה, בעיניי, היא מורה שמספיקה הרבה חומר ושמצליחה להשתלט אפילו על הבנים המופרעים של הכיתה. אני הולכת בדרך של אמא שלי, שהייתה תלמידה מצטיינת, וכשאגדל אני אהיה כמוה – מורה."
למעלה מימין: אלון שפיגל, יואל לוי ואביטל מורן. למטה מימין: טל שפיגל, מיקה קוסט, איה רובסון, אריאל לוי, דן רובסון, נועה מורן. צילום: שאול גולן
חמש דקות ליד פח הזבל
טל שפיגל, בת ,10 נבהלה לשמוע שהמורים של אביה, אלון, הענישו אותו ב"עמידה של חמש דקות ליד פח הזבל, עם הפנים לקיר. סצנה משפילה. כיום, כאבא, לא הייתי עובר על עונש כזה בשתיקה," הוא אומר. אז התלמידים של היום, תכף תגלו בעצמכם, הם ממש לא טלית שכולה תכלת, אבל ארבעת ההורים שהשתתפו בשיחה מקנאים בהם. מפני שבתי הספר הנוכחיים הרבה יותר ידידותיים למשתמש וגם מפני שילדיהם מעזים לומר דוגרי את מה שהוריהם לא אזרו אומץ לבטא.
"כן, אני בפירוש מקנאה בהם," אומרת תמי רובסון, ,44 מתל-אביב, שמפעילה מרכז טיפולי לילדים ולנוער. היא למדה בבית ספר "ארנון" בתל-אביב, "לא אהבתי אותו מפני שהוא היה אפרורי, חד-ממדי ולא מגוון. כל הלימוד התבצע בכיתה אחת, בניגוד לילדים שלי שלומדים בחדר מדעים, בחדר מוזיקה, בחדר טבע, בספרייה ובעוד כמה מוקדים. כל שבוע המורה תלתה בכיתה פתגם חדש כמו 'אם אין אני לי מי לי' ו'טוב למות בעד ארצנו.' המורים שמרו על דיסטנס גדול מהתלמידים, הכיתה לא הייתה סחבקיאדה כמו היום, אפילו לא חלמנו לקרוא למורה בשמה הפרטי, ואני לא זוכרת אם קמנו לכבודה בכל פעם שהיא נכנסה, אבל בבוקר דיקלמנו 'שלום המורה' ומי שלא דיקלם נענש."
שני ילדיה, שלומדים ב"אהבת ציון," שואלים אותה בלחש מה זה דיסטנס. גם אחרי שקיבלו הסבר מילולי, המונח הזה נשמע להם זר. בנה דן, 7 וחצי, פונה למחנכת שלו בשמה הפרטי, מיכל. "בהפסקות אנחנו מרעישים ועושים פנדלים עם קלמרים, וכשמיכל נכנסת היא לא דורשת שנקום לקראתה, אבל היא דורשת שקט. לא תמיד היא מקבלת."
אחותו הגדולה איה, ,10 תלמידת כיתה ה,' זוכרת שהיא נהגה לחבק את המורה שלימדה אותה בכיתה א.' "עכשיו כבר אין חיבוקים," היא מבהירה, "גדלתי. השנה התחילו לדרוש מאיתנו לקום כשהמורים נכנסים, אבל המורה לאנגלית הכי בסדר. היא ביקשה שבמקום לקום לכבודה נשיר באנגלית."
"בסך הכל נעים לי בבית הספר," מספר דן, סטודנט של כיתה ב,' שרוקם עתיד של חוקר ימי. "הכיתה שלי מגובשת ואני אוהב ללמוד חשבון, תורה וחקלאות. גם שיעורי הבית זה לא נורא. כשנותנים לנו קצת שיעורים אני יושב חמש דקות, כשנותנים קצת יותר מקצת אני יושב עשר דקות וכשנותנים לי טונות אני מתחיל לעשות אותם בכיתה."
"וזה הבדל גדול," אמו מסבירה. "כיום העבודה פחות פרונטלית ויותר עצמאית. תלמידים שמספיקים יותר בכיתה הולכים הביתה עם פחות שיעורי בית. זה לא כמו בזמני, כשנדרשנו לשבת בבית במשך שעות, בעיקר לפני מבחנים. אצלי בכלל לא היתה קיימת אופציה של כישלון במבחן, היה ברור שצריך להוציא ציונים גבוהים. כיום ההורים מקדישים יותר חשיבות להתפתחות האישית של הילד וכתוצאה מכך הילדים מרגישים פחות מאוימים. אני לא דוחפת אותם להישגיות ולא משנה לי אם הם יביאו 70 במקום ,90 אבל אני אכעס על דן אם אשמע שהוא התנהג לא יפה לחבריו, אם הוא דחף או קילל."
איה, שאוהבת ללמוד אמנות ומחשבים וחולמת להיות מעצבת אופנה, חוותה בערב חנוכה את העונש הראשון בחייה. "הביאו לכיתה לפידים, הראו לנו איך משתמשים בהם ובהפסקה, כשהם נשארו בכיתה, קפצנו עליהם והם נשברו. קיבלנו עונש לכתוב עבודה על משמעות הלפידים."
"זה עונש טוב"! אמה מתמוגגת. "אילו דבר כזה היה קורה בזמני, היינו מקבלים לכתוב מאה פעם 'יותר לא אשבור לפידים.' אבל הם נדרשו להגיש עבודה של עמוד, בכתב יד – לא במחשב. כדי שלא יעשו קופי-פייסט."
"אצלי, כל יום היה עונש"
אלון שפיגל, ,47 מנהל חברה, אהב ללכת מדי בוקר לבית ספר "שורשים" בנתניה. "שני הוריי עבדו כמורים ובבוקר, כל הבית יצא לבית הספר. בחמישה לשמונה התכנסנו בחצר למסדר שבו הניפו את הדגל וחבל שכיום עושים את זה רק בטקס של ערב חג."
"חבל"? רוטנת בתו טל, תלמידת כיתה ה' "למה צריך לעשות את זה כל יום? זה לא בזבוז זמן"? היא שואלת את מיקה קוסט, ,11 חברתה לספסל הלימודים, וממשיכה להקשיב לאבא שמספר ש"שיעורי הבית שלנו לא נעשו בחוברות שממלאים וזורקים, ישבנו בכיתה והעתקנו מהלוח הירוק."
"ירוק"? היא שוב מעקמת את אפה. "אצלנו יש לוח אפור, אבל לא כותבים עליו בגיר, אלא בטושים, בכל מיני צבעים."
"ואני לא זוכר שהוריי ישבו איתי ועזרו לי בהכנת השיעורים. הם סמכו עלינו שנסתדר לבד."
"אצלי, כל יום היה עונש," מחייכת אל הבנות אביבה ויסבלום-מורן, ,42 שגדלה בכפר מעש ומדי בוקר נסעה לבית ספר "הדר" בפתח-תקווה. "הנסיעות היו חוויה. הצטופפנו במיניבוס של צביקה, הנהג שהצחיק אותנו עד דמעות, אבל ברגע שהגעתי לבית הספר התחילו הדמעות האמיתיות. לא אהבתי ללמוד והשתעממתי בכל המקצועות. הפתרון שמצאו לי היה כיתה טיפולית שבה שיחקתי וציירתי ושם מצאתי את השקט שלי. כיום המורים הרבה יותר יצירתיים והם יודעים שההצלחה שלהם מתבטאת לא רק בקידום המצטיינים, אלא בעיקר בעבודה עם החלשים. גם בלימודים וגם בטקסים הם נותנים במה לכולם."
"בזמננו," מזכיר לה אלון שפיגל. "כשהמורה אמר להורה שיש בעיה עם הילד, הילד היה בבעיה."
"נכון," היא מאשרת. "פעם המורה קיבל גיבוי מההורים. היום כשהמורה אומר להורה שיש בעיה, ההורה מגבה את הילד או שהילד מזהיר את המורה: 'אני אקרא לאבא שלי."
"אמא," מתרפקת עליה נועה, בת 8 וחצי. "אצלנו זה עוד לא קרה." גם לתיאורי אמה על מסדרונות אפרוריים היא מתקשה להאמין. ב"רביבים" בגני תקווה יש בוסתן שבו הילדים נוטעים ומנכשים, ומסכי המחשב הפכו את חומר הלימוד לחי ונושם. "ואיזו מורה שיש לה," מתגאה אביטל, "שמה חביבה, מחנכת עם ותק של 27 שנה. המורות הוותיקות משקיעות הרבה יותר מהצעירות, שבאות ובורחות, אולי בגלל שיש להן ילדים קטנים והן לא יכולות להתעכב."
"המורה שלנו בכלל לא צועקת"
יואל לוי, ,40 מאור-יהודה, שלמד ב"בכור לוי" ברחובות, מודה שעד עצם היום הזה הוא שומע את הצעקות. "האבסורד היה שהמורות צעקו על הילדים כדי שיפסיקו לצעוק, והעונש החמור ביותר היה להישלח למשרד של סגנית המנהלת. כשצעדתי במסדרון הריק, לעבר חדרה, הרגשתי שיום הדין הגיע והבנתי מה חוו העולים לגרדום. אני לא זוכר את השמות של כל המורים שלימדו אותי, אבל השם של סגנית המנהלת מעיר אותי באמצע הלילה עם זיעה קרה."
בתו אריאל, תלמידת כיתה ג' ב"שיזף" בנווה- סביון, לא מאמינה. "המורה שלנו בכלל לא צועקת," היא אומרת. "היא מרימה את היד וזה סימן שצריך להיות בשקט. כשמישהו מפטפט, המורה אומרת לו לעמוד והוא עומד עד שהיא אומרת לו לשבת."
יואל, שבמקביל לעבודתו הניהולית מתפקד כעוזר-מורה לאשתו, כלנית, מצביע על הבדלים נוספים. "כשהייתי תלמיד, המורה הלכה צעד קדימה ושניים אחורה ובסופו של דבר, גם אלה שקלטו לאט הצליחו להשתלב. כיום, המערכת רצה קדימה, לא מציצה אחורה ואפשר לשים את האצבע על נקודה מסוימת – כיתות ד-'ה,' לוח הכפל – שאם התלמיד מפספס אותה אז אבוד לו וכבר אין לו דרך חזרה."
ולקינוח, מועצת חכמי הדור לא התפזרה לפני שהעלתה דוגמה אופיינית לפער הדורות: למורות של פעם היו ציפורניים ארוכות והן אהבו לצבוט. כיום, אם מורה תנסה לצבוט, הציפורן שלה תעוף. מפני שגם המורות מדביקות.