אורות העיר היו קטנים וחיוורים הרחק מתחתיו. ממקום עומדו על הגג החשוף נראו הבניינים, המכוניות והאנשים כמו צעצועים מיניאטוריים. גבריאל היטה את ראשו לאחור ושאף מלוא ריאותיו מאוויר הערב.
הוא לא פחד, שכן לא היה דבר לפחד ממנו עוד.
עוד רגע נוסף הביט בשמיים ואז, בתנועה אחת חזקה, פרש את ידיו לצדדים והניח לגופו ליפול מעבר למעקה.
* * *
עזרא עצר את המשאית ברמזור אדום ופיהק. למרות שקיבל תשלום גבוה במיוחד עבור ההובלה הבלתי-מתוכננת והמסתורית הזו, הוא התגעגע לחמימות מיטתו ולנחירותיהּ הרכות של אשתו.
הוא החליש מעט את הרדיו ושיפשף סנטר לא-מגולח. עזרא היה התגלמותו של נהג משאית, ממש כאילו יצא מתוך תבנית, וככזה לא נהג להעסיק את מוחו יתר על המידה בתוכן שהוביל. אבל הפעם לא יכול היה שלא לתהות מי, בעצם, זקוק בדחיפות ליילית למטען כל-כך בלתי סביר.
חבטה עמומה הרעידה את המשאית לפתע, ועזרא מיהר להביט במראת הצד הגדולה. איזה טמבל בטח נתקע בו. הוא ירד מתא הנהג בזינוק מגושם. העוברים והשבים החלו להתקבץ סביב המשאית.
"היי, אתה בסדר?", שאל מישהו את תא המטען.
* * *
גבריאל שכב שקוע לגמרי בתוך ערימה של שמיכות פוך, ידיו פרושות עדיין לצידי גופו, אדרנלין מתרוצץ לשווא בעורקיו, מכין את גופו לסכנה לא קיימת.
"היי, אתה בסדר?", שאל מישהו מחוץ למשאית.
גבריאל חייך והתנשפויותיו הפכו אט-אט לצחוק חרישי. הוא הרבה יותר מבסדר.
שום דבר לא יכול לפגוע בו.
* * *
ליהי הניחה את העט מידהּ וסגרה את הקלסר העבה בתחושת סיפוק. היא נשענה על כסא העור והניחה ללאות נעימה להתפשט במעלה גופה ולמלא אותה בחום המוכר שחשה תמיד כשעשתה עבודה טובה.
התיק הזה שלה. בתור שותפה טריה, השותפה הצעירה ביותר בהיסטוריה של המשרד והאשה הראשונה שהצטרפה לשורות ההנהלה, היו רבים שסברו שהתיק הזה גדול על מידותיה, שהיא לא תהיה מסוגלת להתמודד איתו. אבל התיק הזה שלה, תודות לאמון שרחש כלפיה השותף הבכיר, והיא התכוונה להצדיק את האמון הזה במלואו. מחר תקרע לגזרים את טיעוניו של יריבהּ, בכך לא היה לה ספק. עבודה קשה ומבריקה היתה הסיבה שבזכותה נשאה בתארים כה רבים.
סאן טסו, מחבר "אמנות המלחמה", אמר: המנצח הוא זה שנכנס לקרב רק אחרי שכבר מצא את הניצחון, ואילו המפסיד יחפש ניצחון רק אחרי שכבר נכנס לקרב. ליהי כבר מצאה את הניצחון שלה בתיק, ועתה נותר לה רק לממש אותו בבית המשפט. לא רבים הכירו את משנתו של הגנרל הסיני, ובפרט לא נשים רבות. מן הסתם לא היה מנחש איש שהספר הזה, כמו תוכנם של ספרים לא אופייניים רבים אחרים, היה חבוי מתחת לתלתליה היפים.
ליהי תמיד הצליחה להפתיע: את מתחריהּ, את שותפיהּ, את משפחתהּ. איש לא היה מנחש שהנערה הצנומה והשקטה תהיה הסטודנטית המצטיינת במחזור שלה ותהפוך לאחת מעורכות הדין המוערכות והמבטיחות בעיר. טיעוניהּ היו מעולים, מוחהּ היה חד תמיד, ונראה שיש בה עתודות בלתי נדלות של מרץ. טעם טוב בבגדים ורגליים ארוכות ונאות שיחקו גם הם לטובתהּ, במיוחד מול שופטים גברים.
ליהי נחלצה תמיד מכל תבנית או מוסכמה אליה ניסו לדחוק אותה.
היא יצאה ממשרדהּ אל הלובי החשוך. גם הלילה נותרה אחרונה בקומה.
* * *
בעיניים פקוחות לרווחה, בחזרה בדירתו הקטנטנה והמאובקת, שכב גבריאל ובהה בריכוז בתקרה, הופך והופך במשמעות הדברים. בהדרגה הפכו ההגיגים למסקנות והמסקנות הפכו להארה שהניעה אותו לזנק אל מחוץ למיטה, מחוץ לחדר, מחוץ לדירה.
* * *
החניון התת-קרקעי היה חשוך, אבל ליהי ידעה בדיוק לאן היא הולכת. היא צעדה במהירות, מוחהּ מלטש זוויות אחרונות בתיק, כשלפתע קפא הדם בעורקיהּ. שתי דמויות יצאו מתוך האפלה שלפניה.
לרגע עוד סברה שמדובר בזוג ציפורי לילה כמותה, אבל האשליה התפוגגה כשראתה את עיניהם שוחרות הרע שננעצו בה.
הפתאומיות הסוריאליסטית הצחיקה אותה לרגע – מי היה משער שדווקא היא, מכל הנשים, תיפול קורבן לאונס אכזרי בחניון - אבל אז שטף אותה גל צונן של אימה ומוחהּ קפא.
* * *
גבריאל הגיע בדיוק בזמן. מבלי להסס הוא צעד אל בין הבריונים, גופו פועל באינסטינקט. הוא לא היה צריך לחשוב או לתכנן. בעיטה מכוונת היטב שברה את ברכו של אחד מהם, ומכת מגל לרקה קצרה את השני. הוא הסתובב במקומו ושלח ברך מרסקת אל פרצופו של הראשון, שניסה לשלוף סכין בעודו נופל.
הקרב הסתיים חמש שניות לאחר שהחל, וליהי היתה כה המומה עד שבראשונה בחייה נעתקו המילים מפיה. לפני פחות מדקה היתה שקועה בטיעונים משפטיים, ועכשיו היא ניצבת מעל הגופות הדוממות והמדממות של שני אנסים פוטנציאליים ומולה מושיע לא צפוי, מחייך חיוך רחב. הכל קרה כל כך מהר.
האיש הזה... הוא עורר בה משהו שלא חשה מעולם. היא הרגישה חיוך מתגנב אל פניה.
"תודה", הצליחה לפלוט.
"העונג כולו שלי", ענה והושיט את ידו. "בואי".
* * *
ליהי התעוררה במיטה הזרה, מעורפלת ממאורעות הלילה. שלוש אורגזמות חוותה, בזו אחר זו, כל אחת מהן חזקה יותר מקודמתה. ולמרות שנהנתה – נהנתה מאוד, אפילו – הרגישה באופן מוזר שלא הגוף שלה הוא זה שחווה אותן, אלא של מישהי אחרת. למעשה, כל הזכרונות שלה מאז אותו הרגע בחניון היו מטושטשים.
היא הסתכלה על פניו הישנים של גבריאל ואז נדד מבטהּ אל השעון ליד המיטה והיא התכווצה בבחילה. הדיון בבית המשפט התחיל לפני חצי שעה.
* * *
המנכ"ל דיבר עוד ועוד על המשבר, מחווה לעבר הגרף שהוקרן על המסך בחדר הישיבות ונוזף מדי פעם באחד מהאנשים חמורי הסבר שישבו סביב השולחן. מבטו נעצר על גבריאל שישב על כסאו בנינוחות, ידיו שלובות מאחורי ראשו. "ומה דעתך?" שאל אותו.
גבריאל נשען קדימה בחיוך, הביט היישר לתוך עיניו של המנכ"ל וענה: "אני חושב שדיברנו מספיק. הגיע הזמן לפעול".
המנכ"ל שקל את הדברים בכובד ראש ואז הוארו פניו בחיוך. "כן. כן, אתה צודק". הנהן לעברו בהערכה והוסיף: "אני נותן לך קידום מיידי לסמנכ"ל".
* * *
ליהי ניצבה במשרדו של יורם, השותף הבכיר, והאזינה בארשת קפואה לדבריו. יורם דיבר בשקט ולעניין, כהרגלו, אבל ליהי היתה מעדיפה שירים את קולו, יצעק עליה, ינזוף. בשקט יעיל עידכן אותה יורם שהיא אינה מעורבת עוד בתיק.
היא חזרה למשרדהּ, נעלה את הדלת וסגרה את התריסים. נזק עצום נגרם למעמדהּ, אבל היא תוכל לתקן את זה. היא חייבת לתקן את זה. היא חייבת לחשוב.
אבל מחשבותיהּ נדדו שוב ושוב, בעל כורחה, אל גבריאל. גם באותו הערב נפגשו, וגם בערב שאחריו ובזה שאחריו.
* * *
חודש לאחר מכן כבר עברו לגור ביחד, בדירה מפוארת שגבריאל מימן במשכורתו החדשה. כוכבו דרך במשרד והמנכ"ל סמך עליו יותר ויותר. כל דבר שנגע בו הפך לזהב.
ליהי עבדה קשה כדי לכפר על הכישלון המחפיר והבלתי אופייני, אבל הרגישה שהיא מאבדת שליטה על האירועים. לאחר זמן מה התחילה להרפות והיתה עוזבת את המשרד בשעות מוקדמות בהרבה מכפי שהיתה מורגלת, כדי לפגוש את אהובהּ. היא היתה מאוהבת בגבריאל בכל מאודה. הכל קרה כל כך מהר.
"אף פעם לא פגשתי מישהו כמוך", אמרה לו, המילים חלולות בפיהּ.
גבריאל ענה על כל צרכיהּ והיא אהבה אותו כפי שלא אהבה גבר מעולם. כפי שלא היתה מסוגלת לאהוב גבר. כן, גבריאל היה הדמות הגברית, החזקה, שתמיד היתה זקוקה לה בחייה.
גבריאל הוזמן לאירוע חשוב, וליהי התלוותה אליו.
גבריאל נסע עם יתר חברי ההנהלה לחופשה יוקרתית בחו"ל, וליהי נסעה איתו.
גבריאל הציל את החברה מאסון כלכלי, וליהי ניצבה לצידו, תומכת וגאה.
חייה חלפו על פניה דרך צעיף.
* * *
ליהי התבוננה במראה בחדר האמבטיה המפואר שלהם. משהו היה לא במקומו. היא הרגישה יפה יותר. נחשקת יותר. רעבה לסקס יותר מאי-פעם. אבל באופן מוזר הרגישה כאילו כל זה כלל לא בשליטתה.
מוחהּ החד התקהה, חשיבתהּ נעשתה פחות ממוקדת. רצונותיהּ השתנו, טעמיהּ השתנו. הדחף שלה להיות הטובה ביותר, שהנחה אותו במשך שנים כה רבות, הלך ודעך, איבד מחשיבותו. היא הרגישה כמו שחקנית משנה בחיים של עצמה. גבריאל מילא את כל מחשבותיהּ.
גבריאל.
"אני מוטרדת", ניסתה לדבר איתו באחד הערבים, כששכבו במיטה.
הוא לא השיב.
"גבריאל?" אמרה ביאוש ונגעה בזרועו. "אני מרגישה..."
"מה את מרגישה?" שאל אותה בהיסח הדעת.
"אני מרגישה מוזר. זאת אומרת... טוב לי", היססה, "אני חושבת שטוב לי. אבל אני מרגישה שאנחנו לא ביחד. לא באמת. לא כמו שזה אמור... להרגיש. זה נשמע הגיוני באיזשהו אופן?"
הוא לא השיב.
"שמעת מה שאמרתי?" שאלה בקול רועד.
"שמעתי".
"ואין לך מה להגיד?"
הוא הסתובב לעברה והביט היישר בעיניה. "ליהי, זה פשוט מאוד", אמר. "הסיפור הזה הוא שלי, אני הגיבור הראשי, את מבינה? והדיון הזה לא מקדם את העלילה לשום מקום. בואי נשכב לישון".
ליהי שכבה ובהתה בריכוז בתקרה, הופכת והופכת במשמעות הדברים. בהדרגה הפכו ההגיגים למסקנות והמסקנות הפכו להארה שהניעה אותה לזנק אל מחוץ למיטה, מחוץ לחדר, מחוץ לדירה.
* * *
ליהי פקחה את עיניה.
היא עמדה על המעקה ביציבות בוטחת של לוליינית, אורות העיר קטנים וחיוורים הרחק מתחתיה. ליהי היטתה את ראשה לאחור ושאפה מלוא ריאותיה מאוויר הערב.
גבריאל הגיע מתנשף אל הגג החשוף. "רדי משם", ביקש ממנה בקול מתחנן, שבראשונה מאז נפגשו נשמע חסר ביטחון. "זה מסוכן".
אבל היא לא פחדה. לא היה דבר לפחד ממנו עוד.
הוא ידע שימצא אותה כאן, אם כי לא ידע איך ידע זאת. "זה פשוט מאוד", אמרה לו מבלי לפנות לעברו, מנחשת את מחשבותיו. "אתה כאן כי אני צריכה אותך כאן".
"אני לא מבין...". הוא נראה מבולבל.
"אבל אני מבינה, גבריאל", השיבה. "זה בעצם הסיפור שלי. זה תמיד היה הסיפור שלי. עכשיו אני יודעת".
עוד רגע נוסף הביטה בשמיים ואז, בתנועה אחת חלקה, פרשה את ידיה לצדדים והניחה לגופה ליפול מעבר למעקה.