שהכוח יהיה עמכם

"הכוח" של פרנק מ.רובינסון גרם לסופר יואב אבני להאמין שבכל רגע נתון פלאים אמיתיים יכולים לקרות. 52 שנים אחרי שיצא, הוא עדיין חוזר אליו. מחזיר אהבות קודמות

"אולסון עמד להישבר", כך נפתח ספרו הראשון של סופר המד"ב הוותיק פרנק מ. רובינסון, ג'והן אולסון, פסיכולוג וחבר ועדה סודית מטעם הצי האמריקני, מפציר ביושב ראש הועדה, פרופסור ביל טנר, לכנס את עמיתיו לישיבה דחופה. אולסון סבור שהועדה, החוקרת עמידות אנושית לתנאים קיצוניים, מצאה את מבוקשה מהר וקרוב מהמצופה: הוא חושש שאחד מהמשתתפים בה הינו אדם-על, ופירוש הדבר "שנסתם הגולל על הגזע האנושי".

 

רובינסון כתב את "הכוח" - אחד ממותחני המד"ב הראשונים, ב-1956, ועמוס גפן ז"ל (על שמו מוענק פרס גפן למדע בדיוני ופנטסיה) תרגם לעברית ב-1970. שנה קודם לכן הוא גם הגיע לקולנוע בבימויו של ביירון הסקין ובכיכובו של ג'ורג' המילטון. לכן זו אפילו לא נוסטלגיה, זו היסטוריה.

 

פרופסור טנר מתקשה להבין מדוע אולסון מפוחד כל כך, והוא מצליח לרַצות את הפסיכולוג כשהוא מציע במסגרת הישיבה את הניסוי הבא - פיסת עיתון זעירה על סיכת ראש תשמש כמטריית נייר, אותה ינסה כל אחד מחברי הוועדה להזיז בתורו - בכוח המחשבה בלבד.

"להזיז פיסת עיתון בכוח המחשבה בלבד" (צילום: ויז'ואל פוטוס)

 

הניסוי נכשל. המדענים מנסים לשווא בזה אחר זה, אך המטרייה נותרת יציבה. "ננסה זאת שנית, אלא שהפעם כולנו יחד", מציע טנר - כך יוכל האדם העליון להראות את כוחותיו מבלי לחשוף את זהותו, ואולסון יירגע בוודאי. "מהרחוב נשמע רחש קל של תנועת מכוניות וקולות משוחחים... בחדר עצמו לא נשמע רעש, גם לא קול של נשימה חנוקה. לא היתה כל תנועה אלא זו של חלקיקי האבק שצפו באור השמש הבוקע מבעד לחלון. ומטריית הנייר הזעירה שנתרעדה, התנדנדה, ואחרי כן הסתובבה בטירוף".

 

ככה אמריקאים מדברים

את "הכוח" קראתי בסוף שנות השבעים. הסגנון החסכני והיבש של רובינסון התאים לילד שחשב אז שככה אמריקאים מדברים. נראה לי סביר שפרופסור ביל טנר, המשתהה בפתח בניין המדעים באוניברסיטה בה פועלת הועדה בשיקגו, "תקע את מקטרתו לתוך שקיק הטבק, ודחס את גרגירי הטבק פנימה בבוהן מוצקה".

 

"הכוח" הוא ספר ישן ומיושן (רובינסון כתב עוד חמישה-עשר מאז), אבל עבורי הוא חיזק את התחושה הבלתי ניתנת לערעור, שבכל רגע נתון פלאים אמיתיים יכולים לקרות - מטרית נייר מסתחררת בחדר סגור, אפרסק גודל מאוד בחצרו של ג'יימס, אומפה-לומפה עומד בראש ועד העובדים של מפעל שוקולד ממתיק סוד בקצה העיר, מומינטרול פוגש לתמיד את נערת הסנורק שלו, הוביט מתעורר בחופזה למשמע דפיקות מטה קוסם על דלתו, אמבר העיר מפרידה בין עיקר לצל, רוח קרה ומבטיחה נושבת בארונות קיר חסרי דופן, בין מעילים ומחטי עצים.

 

יושב הראש טנר מבולבל. ישיבת הועדה מתפזרת מאליה במהירות. חבריה נפוצים לעיסוקיהם האקדמיים, מוטרדים וציניים. הספקנות הטבעית שמרגיש טנר (הדוחס, כזכור, גרגירי טבק פנימה בבוהן מוצקה), מתחלפת תוך מספר פרקים מועט למחנק רדוף - טנר נתון במעקב.

"כשהלך ברחוב הוא חש שמישהו מצליח לחדור למוחו" (צילום: אמיר בוגן)

 

מחפשים בדירתו. מנסים למחוק את זהותו. הוא ממעט לישון, וכשהוא צועד ברחובות - מהר ותוך מבטים תכופים לאחור - הוא חש שמישהו מצליח לחדור למוחו, להצר את צעדיו, לחסום את תקוותיו וגורלו. ימיו של טנר קשים, הלילות בודדים, ונדמה ששיקגו הרחבה, טובה רק לרוח הנושבת בשדרות הריקות.

 

פחות עבה מקופסת סיגריות

שפת "הכוח" רזה ומתורגמת עד כדי קפה "רותח, חזק וטוב במידה יוצאת מן הכלל", או גלגלי מכונית ה"שורקים על הבטון החם". טנר ממעט לדבר, וכשהוא פוצה פה, כמויות ניכרות של סימני קריאה עושות דרכן לקצות משפטיו. זהו ספר קצר, פחות עבה מקופסת סיגריות (עד מהרה, אצבעותיו היציבות של טנר - כולל הבוהן המוצקה והדוחסת - רועדות מדי עבור גרגירי הטבק). ספר חלוצי, מקפיא ומהיר, וגם בזכותו, בכל אלו שקראתי מאז סוף שנות השבעים, באלו שכתבתי ובאלו שעוד אכתוב - אני מקווה שיימצא הכוח לסחרר מטריות, נמרים, ופלאים של נייר (כי היום נייר, מחר - הכל!).

 

יואב אבני הוא מחברם של קובץ הסיפורים "איזה מטומטמים האמריקאים" והרומן "שלושה דברים לאי בודד", שהיה מועמד לפרס גפן למדע בדיוני ופנטזיה בקטגוריית ספר המקור הטוב ביותר (2007). בשנה הקרובה יתפרסם רומן חדש פרי עטו בהוצאת כנרת זמורה ביתן