למדו מלקחי הפעם הקודמת, בטח שלמדו. במלחמת לבנון השנייה, כמעט שלא הרגשנו בנוכחותו של משרד החינוך. היה חופש גדול, הסבירו אחר כך כשבאו אליהם בטענות ושאלו מה הם עשו למען הילדים. אחר כך הבטיחו שיקלו על ילדי הצפון, שרק הגיחו מן המקלט וכבר התחילה להם שנת הלימודים, בהמון משאבים וחוויות ומה לא. האמת? ההבטחות נבלעו בים המילים החגיגיות סביב המלחמה ההיא, ולמי היה כוח לבדוק מה באמת נעשה ומה נותר כמילים פורחות באוויר.
למדו, אבל המילים, אויה, עדיין פורחות. כל כלי תקשורת בישר לכל הורה עצבני בדרום שהנה, מתחילה הלמידה המתוקשבת, התשובה המערכתית ההולמת למצבים שבהם בית הספר כבר אינו בטוח ומי יודע מה יילד יום ומוכרחים להמשיך ללמד, הלא הפעם אין חופש. לרגע נדמה היה שמערכת החינוך זינקה בצעדי ענק ואכן הגיעה בבת אחת לזמן הווה, שבו לא תמיד צריך מורה מול העיניים ולוח וגיר, אפשר גם אינטרנט: אבל זה היה רגע מתוק וקצר נורא.
כי בדיוק למחרת ההכרזה על הפלא הטכנו-אנושי החדש הזה, דיווחו כלי התקשורת: "התברר" כי ל12- אלף ילדים בדרום אין מחשב ואין אינטרנט.
"התברר" אמרו. זו מילה טעונה מאוד שפירושה מורכב. איך התברר פתאום? הלא זמן רב עמלו על התוכנית המצוינת הזאת, ובמתכונת הרגילה של הדברים במשרד החינוך, וודאי היו התייעצויות לרוב ובחינה של מודלים ויצירה של סביבת למידה והמון ניירות עמדה וז'רגון מלוא הסל - ודבר אחד שכחו: שבדרום יש ילדים עניים. עניים עד כדי כך שאין להם מחשב בבית.
ולא מדובר במחשב הדנדש בחדרו של הילד, עם מסך דק ורמקולים אימתניים ועכבר אורות, שהוא מופע דיסקו קטן בפני עצמו, והצורב הכי מהיר בעיר וכל זה. מדובר על 12 אלף ילדים שאין להם מחשב.
לא מזמן ישבתי עם בן שמונה ושלושת רבעי שלי לחבר איזה מסמך ביחד. מהירות ההקלדה שלו, כתמיד, הדהימה אותי, אבל מעבר לזריזות האצבעות הקטנות, הוא הראה לי פתאום משהו מנבכי הוורד שמעולם לא חשבתי עליו - אני אפילו לא יודעת לקרוא למשהו בשם או למצוא אותו, ואני משתמשת בתוכנה הזאת יום יום, עוד מלפני לידתו. שמחתי מאוד באוריינות המחשב שלו, שבלעדיה לא יהיה לו סיכוי בעולם האמיתי, ושמחתי עוד יותר בדרך שבה גילה את הפטנט הקטן והחביב: לגמרי בעצמו, תוך כדי משחק, כמו שילדי כל העולם מלמדים את עצמם רזי מחשב.
אבל העניים שבילדי כל העולם - ארבעים דקות מתל אביב, בתוך הממ"ד או בבית שאין בו מחשב - יישארו מאחור במרוץ העכברים המזומן להם כשיגדלו. ושום מעבדת מחשבים בית ספרית בסביבת למידה מבוקרת לא תהווה תחליף למאות ואלפי השעות שילד מבלה מול מסך בבית, כשהוא לומד להיות אזרח המאה העשרים ואחת.
מחשב הוא חלק מזכות היסוד של ילדים לחינוך במדינה מתוקנת. הוא לא "מותרות" והוא לא "צעצוע," אלא כלי מרכזי להשתלבותם של ילדים בעולם האמיתי. כל מי שקנה מקלדת קומפי לטף יודע את זה, אבל לא כל אחד יכול לקנות מקלדת כזו, וודאי לא בדרום העני והמוכה של המדינה החצי-מתוקנת שבה חיים ילדי הפריפריה הישראלית.
פעם, לפני שהבן שלי וקבוצת גילו נולדו, היה בישראל ראש ממשלה שהבטיח מחשב לכל ילד. מובן שהמחשב לא התממש, כמו השלום והביטחון וכל מה שהבטיח האיש ההוא, שהוריד עוד ועוד ילדים אל מתחת לקו העוני בלי לתת את הדעת על התוצאות האיומות של מעשיו. מי שבא אחריו, נהג באחריות יתר. פשוט לא הבטיחו, וגם לא עשו. שנבוא אליהם בטענות? ודווקא עכשיו, בזמן מלחמה?
12 אלף ילדים שממילא קשה להם נורא דווקא עכשיו נידונים להישאר מאחור במרוץ כבר בימים האלה, מפני שמדינה שמתהדרת בשמירה על זכויות ילדיה פשוט לא רואה אותם ממטר. במבוכה מסוימת גימגמו במשרד החינוך שמי שמוכן לתרום מחשב, שיתרום. אז אנשים טובים תורמים פה ושם וכמידת יכולתם - אבל רק עשירים מופלגים, או מדינה שאין לה אוברדרפט, יכולה לתרום ל12- אלף ילדים במכה אחת, וגם לדאוג שיחברו אותם לאינטרנט.
במרחק לא גדול מן הממ"דים שילדים עניים יושבים בהם מתנהלת עכשיו מערכה שממנה אפשר ללמוד על כך שלמדינה אין אוברדרפט. הערכות הפרשנים מגלות שיום לחימה בעזה עולה 200 מיליון שקלים. לעומת זאת, מספר לי המחשבון שלי, 12 אלף מחשבים חדשים לגמרי עם מסך דק וזיכרון מסך שדי בו כדי להריץ את המשחקים המעצבנים האלה של הילדים, שתורמים כל כך לקואורדינציה שלהם ולמוטוריקה העדינה - יעלו, במקרה שמישהו ממש ישתגע ולא יבדוק את השוק, 36 מיליון שקלים. שמונה עשר אחוזים בלבד ממחירו של יום מלחמה אחד.
אבל במשרד החינוך ובמדינה שדואגת כל כך לילדיה אין מי שיכול לתרגם את המתמטיקה הפשוטה הזאת למעשים, ואין מי שמעוניין להביט קדימה, אל אופק שאחרי ימי הלמידה המתוקשבת, ולומר לעצמו שגם אם נכתוש ונכבוש ונהרוס ונדרוס ונטפל ונחסל, ולא משנה כמה זה יעלה – בסוף המלחמה הזאת 12 אלף ילדים יישארו מאחור.
יום אחרי המלחמה, איש כבר לא יחבק אותם במילים גדולות. הם יהיו חלק מן הסטטיסטיקה של דוח העוני הבא. הם ייטמעו בשקט במערכת החינוך הלא שוויונית והאכזרית שלנו, שבה "מתברר" פתאום שהם קיימים.