הדיאלוג הלא מילולי בין האדם לכלב

התקשורת הבלתי מילולית של הכלבים היא מאוד מפותחת בעיני חוקרים בעולם. הם מבטאים מחוות חברתיות ורגשיות דרך גופם. זנב הכלב, עיניו, אוזניו ופיו – כל אלה מדברים אלינו, ותנוחת גופם מוסיפה מידע נוסף למסר. מהו קו התפר שבין השפה הלא מילולית אצל כלבים והשפה הלא מילולית אצל בני אדם?

 

רעיון הדיאלוג הלא-מילולי קוסם לאמנים וסופרים מזה שנים רבות. מחוות היד של ונוס בציור המפורסם של טיציאן או תיאור הפונדקאי ברומן אבא גוריו של בלזאק, מהווים דוגמאות לשיאים של ביטויים לא- מילוליים. השפה המילולית של האדם אחראית לביטוי תבניות חשיבה והתייחסויות קוגניטיביות. זהו ערוץ מובנה ומתוכנן המבוסס על עובדות. שפת הגוף, לעומת זאת, עוסקת בתיעול ובביטוי של רגשות באופן ספונטאני וללא שליטה

 

 

מומחים וחוקרים אנתרופולוגיים חקרו את אותו נושא באותה תקופה. ספיר כתב: "אנחנו ערניים למדי בתגובתנו למחוות. על אף שאנו לא מודעים לכך, כולנו מבינים את המסר שבמחווה , Mandelbaum)1949) . עם זאת, אנתרופולוגים עדיין לא ניסו לפענח מסרים לא מילוליים.

 

רק בתחילת 1950, החלו מספר חוקרים משמעותיים לפתח תיאוריות מבוססות על התנהגות אנושית בלתי מילולית (Birdwhistle, 1970; Scheflen, 1972; Hall, 1959; Goffman, 1963; Ekman). על אף שקיימת כיום הסכמה ביחס להשפעה והמשמעות של מסרים לא מילוליים, קיימות הסתייגויות רבות, חלקן קשורות לפופולאריות היתר של שפת הגוף. מאחר שמקורות פופולאריים נגישים באופן יחסי, קיימת סכנה של פשטנות יתר לפענוח כל מחווה, תנועה או מגע.

  

תקשורת בלתי מילולית אצל כלבים

התקשורת הבלתי מילולית של הכלבים היא מאוד מפותחת על-פי קורן (1994). לדבריו, הם מבטאים מחוות חברתיות ורגשיות דרך גופם. זנב הכלב, עיניו, אוזניו ופיו – כל אלה מדברים אלינו, ותנוחת גופם מוסיפה מידע נוסף למסר (coren, 1994).

 

הזנב - תנוחת הזנב מהווה מדד למצבו החברתי של הכלב ולהלך רוחו. יש להביא בחשבון משתנים כמו מצבו הטבעי של הזנב, השונה מכלב אחד למשנהו. לדוגמה, זנב הקרוב למצב אופקי, שאינו נוקשה, הוא סימן להאזנה, בנוסח "משהו עומד לקרות כאן". זנב אופקי ונוקשה יכול לסמן שקיים אתגר או פולש, בנוסח: "נראה מי כאן הבוס".

 

האוזניים - בדומה לזנב, יש לבחון את מצב האוזניים ביחס למצבן הטבעי. קשה לפענח את המסר אם לכלב אוזניים קצרות מאוד או ארוכות מאוד. אוזניים זקורות או נוטות לפנים מהוות סימן להאזנה או הערכה של מצב חדש. אם מצב האוזניים מלווה בתנודה קלה של הראש ופה פתוח, סימן שדברים משתנים, "משהו כאן מעניין" או "אני לא מבין". אולם אם השיניים נחשפות, זהו סימן לתוקפנות במצב מאתגר. אם האוזניים משוכות לאחור ושטוחות כנגד הגולגולת, זה סימן שהכלב מפחד או מגן על עצמו מתוקף אפשרי. זהו ביטוי לחשד ויכול להתייחס להיסוס, תוקפנות או שניהם.

 

(צילום: ויז'ואל / פוטוס)

 

העיניים - העיניים מבטאות שני מסרים עיקריים – שליטה וציות. התבוננות בעיני מישהו היא מאתגרת, "מי אתה חושב שאתה?" זהו מבט המבטא קונפליקט והוא בא לידי ביטוי אצל כלבים דומיננטיים. הימנעות ממבט פירושה: "אני מקבל את הסמכות שלך" או "אני לא מחפש צרות" – תגובת כלבים צייתנים לאתגר.

 

הפה - כלבים אינם יכולים להשתמש בפיהם לבטא את עצמם במגוון האפשרויות הזמין בפני אנשים, אולם חלק מהביטויים הינו משמעותי. פה רפוי, פתוח מעט, כאשר מבחינים בלשון מתוך חיוך כלבי, פירושו "אני מאושר". פיהוק הוא הפחות מובן מבין כל הבעותיו של הכלב. לעתים מבינים אותו כעייפות או שעמום, אך למעשה זהו סימן למתח – "אני עצבני".

 

הגוף והכפות - כלבים עושים שימוש בגופם ובכפותיהם לבטא מגוון רב של תחושות. גם במקרה זה, המסרים הינם בעיקר חברתיים. אם הכלב שוכב כשכפותיו הקדמיות פרושות קדימה, גבו מקושת, רגליו האחוריות זקופות והראש קרוב לאדמה, זוהי קידה קלאסית, במובן, "בוא נשחק".

 

כאשר הכלב זקוף והכפות עומדות איתן, או כשהוא מניע את כפותיו הקדמיות בנוקשות, המסר הוא "אני כאן הבוס, בוא נראה אותך!" כלב דומיננטי יביע זאת כדי להראות סמכות ומוכנות לקרב. אם הגוף מקושת מעט וכפותיו מכופפות מעט, פירוש הדבר, "אני מקבל את האתגר ומוכן לקרב".

 

אם הכלב מתגלגל על צידו, הוא מתכוון "בוא לא נתווכח", או "אינני מאיים עליך" . זהו מחווה המנסה להימנע מעימות. כלבים רבים עושים זאת כשהם נינוחים. כאשר הכלב מניח את ראשו או כפותיו על כתף כלב אחר, הכוונה היא, "אני רוצה שתדע מי כאן הבוס". ניתוח של התנהגות לא מילולית ופענוח המסרים הלא מילויים השונים תלויים במספר גורמים כמו: זירת ההתרחשות, המשתתפים, ההקשר, העיתוי, הקשר בין האדם והכלב ועוד.

 

ביטוי לא מילולי של תכנים רגשיים אנושיים

שפת הגוף מציגה ביטוי לא מילולי של תכנים רגשיים. רגש, מטבעו, אינו מדויק ואינו ניתן למדידה. עם זאת, אין בכך כדי להפחית מערכו ככלי תקשורתי ותרפויטי. הדגש הניתן בחברה המודרנית למילים במקביל להתפתחותן של מתודות רציונאליות מסיטות את תשומת הלב מהחיים הרגשיים הבאים לידי ביטוי, כפי שנאמר קודם לכן,

 

בשפת הגוף. כל מי שמנסה להבין ברצינות את החיים הרגשיים של אדם מסוים,

צריך לבחון גם את שפת הגוף שלו. הקשר למרקם הלא מילולי פותח דלת להבנה טובה יותר לרבדים חבויים יותר ופחות מודעים של האדם. (Fast, 1972; Wainwright, 1988; RAAM & Raam, 1995)

 

השפה המילולית האנושית אחראית לביטוי תבניות חשיבה והתייחסויות קוגניטיביות. זהו ערוץ מובנה ומתוכנן של עובדות. מהצד האחר, שפת הגוף עוסקת בתיעול וביטוי של רגשות באופן ספונטאני, ללא שליטה. ערוץ זה עוסק ב"איך" מחזיק האדם את גופו; תנועותיו והיציבה שלו משקפים את הלך הרוח הרגשי שלו.

 

 

מחוות דומות אצל פעוטות וכלבים

על-פי קורן, הפסיכולוגים מאמינים שלפעוטות שזה עתה התחילו ללכת יכולות לשוניות מהרגע שבו החלו להגיב כששמעו לראשונה שקוראים בשמם, והם סובבו את ראשם לעבר הקורא. היכולת הלשונית הקולטת, שהיא, אם ניתן לומר, יכולת הילד להבין שפה מדוברת וסימנים לא מילוליים, מהווה את המדד הראשון להתפתחות לשונית.

 

בנוסף לכך, על אף שילד הוגה את המילים הראשונות כשהוא בסביבות גיל שנה, הפסיכולוגים טוענים שבכי התינוק וצלילים אחרים שהוא משמיע, הם בעלי תוכן לשוני ותקשורתי, מאחר והצלילים והמחוות מבטאים תענוג או פחד, ומספקים מידע על צרכיו. הצלילים הראשונים קרובים למעשה למילים. צלילים אחרים מבטאים ציפיות, התרגשות וכן הלאה, והם דומים באופן מדהים לצלילים המושמעים על-ידי כלבים בנסיבות דומות.

 

 

מחוות מסויימות זהות בין ילדים וכלבים (צילום: index open)

 

לדוגמה, מבחן מק'ארתור להתפתחות תקשורתית מהווה סולם להערכת ההתפתחות הלשונית של פעוטות והוא כולל פרק שלם על מחוות תקשורתיות, הנחשבות כביטויים לשוניים. בין המחוות ניתן למצוא הצבעה על אובייקטים, נפנוף לשלום כשהורה עוזב, הרמת הזרועות כשהילד רוצה שישאו אותו על כפיים ושימוש בשפתיים לביטוי הנאה מאוכל. קורן טוען, שמחוות אצל כלבים זהות מבחינת המורכבות שלהם לאלה של פעוטות.

 

על-פי קורן, כלבים כמו גם פעוטות, מבינים יותר מאשר הם מפיקים. הפריטים שהם מבינים אמורים לכלול מידע סביבתי ומידע על מה שהיינו מצפים מהם שיעשו. כשילד מגיב נכון לבקשה "תן לי יד", אנחנו מאמינים שיש לו איזושהי יכולת לשונית. לכן תגובה דומה אצל כלב לאותה פקודה, מניחה שיש לו יכולת לשונית דומה.

 

הן אצל פעוטות והן אצל כלבים השפה היא בעיקרה חברתית, והיא נועדה לגרום לאחרים להגיב. שפת הכלבים מעט יותר מורכבת משפת תינוקות, מאחר והיא נובעת מהרצון לתקשר, לזכות במעמד או לציית – נושאים שהתינוק יבין ויאמר רק מספר שנים מאוחר יותר (Coren, 1994).

 

ההשוואה בין דיבור של תינוק והתבטאות כלבית מסתיימת כאשר מדובר בדקדוק או במבנה המשפט. בשפה האנושית, הכוונה לשינויים עם שינוי סדר המילים. בסביבות גיל שנתיים, תינוקות מתחילים להשתמש במשפט בן שתי מילים ולפתח את חוקי מבני המשפט הראשונים. לא נראה שכלבים רגישים לדקדוק. הם מתייחסים לסדרת צלילים כיחידה לשונית אחת.

 

קורן כותב: "מהי אם כן שפת הכלבים במונחים אנושיים? שפת הכלבים היא שפה קולטת, הכוללת בערך 65 פריטים (מילים או ביטויים) ו- 25 מחוות או סימנים. ככלל, אוצר המילים של הכלבים מבוסס על 90 פריטים. השפה הפעילה שלהם מבוססת על כ- 25 צלילים ו- 35 סימנים ומצבי גוף. אין הוכחה לשימוש בדקדוק או התייחסות אליו. אם הם היו תינוקות, היכולת הלשונית שלהם היתה כשל תינוקות בני 18 עד 24 חודשים. שימפנזים שלמדו שפת סימנים קיבלו ציונים של ילדים בגיל 30 חודשים" (Coren, 1994). 

 

היבטים של השפה שאינם דיבור

השפה מאז ומתמיד נקשרה לאדם בלבד. דקארט כתב על היכולת הלשונית כמבחן אינטליגנציה לחיות, וטען שלחיות אין שפה. פריצת הדרך הושגה על-ידי אלן וביאטריס גארדנר שידעו על ניסיונות קודמים ללמד שימפנזים לדבר, על-ידי חשיפתם היומית לשפה אנושית. מכל מקום, ההצלחה הגדולה הסתימה ברמת אוצר מילים פרימיטיבית של ארבע מילים. הגארדנרים האמינו שהכישלון בלימוד חיות לדבר, נובע מציפיות המאמנים, שחיות ידברו.

 

מאחר שרוב הפרימאטים (כולל כלבים) אינם שולטים בלשון, בשפתיים, ובמיתרי הקול בטווח אפשרויות הדומה לאדם, אין זה צפוי שפרימאטים יוכלו להפיק דיבור, על אף שיש להם האינטליגנציה לרכוש היבטים שונים של השפה שאינם דיבור. כדי לעקוף את ההיבט הלשוני של השפה, התחילו הגארדנרים ללמד את השימפנזים את שפת הסימנים האמריקאית, המשמשת לתקשורת בין חרשים.

 

שפה זו עושה שימוש בסימני ידיים. השימפנזים מוכשרים במיוחד ויכולים ללמוד את הסימנים. קופת השימפנזה הראשונה מביניהם למדה יותר מ- 150 סימנים והצליחה ליצור משפטים פשוטים כשהתבוננה בחוקי הדקדוק. היא הביעה את רעיונותיה שלה. היא פיתחה יכולת לשונית זהה לזו של ילד בגיל שבין 2.5 ל- 3 שנים (Coren, 1994).

 

פרימטים - בעלי יכולת למידת שפת סימנים (צילום: רויטרס)

 

נראה שהדרך הטובה ביותר להעריך קיומה של שפה בחיות היא לבחון זאת במונחים של שפת פעוטות. אנחנו מעריכים יכולת לשונית בפעוטות שלמדו מספר מילים אך יכולים לבטא את רצונם. מילון וובסטר (Webster's Tenth New College Dictionary ),

 

מגדיר שפה כ"צליל ברור ומשמעותי המופק על-ידי שימוש במיתרי הקול", אך גם כ"דרך שיטתית להעברת רעיונות תוך שימוש בסימנים מוסכמים, צלילים או מחוות". הגדרה זו ישימה למה שנכתב כאן אודות השפה. שלב הלימוד הראשוני של שפה הוא השלב הקולט – התפתחות של הבנת השפה, ולא הפקתה. היכולת להפיק צלילים כדי לתקשר עם אחרים מתפתחת לאחר הבנה זו, וזהו הישג לשוני גבוה יותר.

 

מילטון אריקסון היה בן 17 כאשר חלה בפוליו. הוא הפך משותק והיה עליו ללמוד את יסודות התנועה המהווים, למעשה, את התהליך שפעוטות המתחילים ללכת צריכים לעבור בשנה השנייה. הוא למד כיצד לנוע תוך ההתבוננות באחותו בת השנה. הוא ניסה להתכוונן לתחושות הגוף שלו וניסה ליצור מחדש את התנועות והמחוות שביצע לפני שחלה. התוצאה הישירה היתה החלמה חלקית של יכולת התנועה שלו. באופן עקיף, הוא פיתח אינטואיציה ורגישות לתנועה, שלפי אריקסון היא הביטוי להווייתנו.  

 

"אנשים עושים את התנועות הקטנות הללו האומרות הכול, תנועות אלה המספרות לאלה שיכולים לראות אותן כה הרבה. חלק גדול מהתקשורת מתבצע דרך הגוף לא דרך הפה". והוא מוסיף: "החרשות שלי לגוונים של צלילים אילצה אותי לשים לב לשינויי אינטונציה וקצב. זו הסיבה שאני פחות מושפע ממה שאנשים אומרים. מאפיינים בסיסיים רבים משתקפים בדרך שאנשים מדברים, לא בתוכן דבריהם".

 

מדובר בקו התפר שבין השפה הלא מילולית אצל כלבים והשפה הלא מילולית אצל בני אדם. ההתמקדות היא על הדיאלוג הלא- מילולי בין אדם לכלב וביטוייו האנושיים. בדומה לאדם, יש גם לכלב קודים לא מילוליים לביטוי רגשות, ולאדם יש יכולת לתרגם את המסרים של הכלב (Coren, 1994). לימוד שפת הגוף אינה שיטה רציונאלית כשם שהחיים הרגשיים אינם כאלה. שפת הגוף היא מעיין נובע של מטפורות ויזואליות המעבירות מסרים מהעולם הפנימי של האדם או של הכלב.

 

קיימת נטייה (Coren, 1994) להשוות בין שפת הכלבים לזו של תינוקות. למעשה, השפה שמפיק הכלב היא מעט יותר מורכבת מזו המופקת על-יד תינוקות. מילטון אריקסון (1968) מדגיש את משקלה של האינטואיציה ברכישת מיומנות הבנת שפת הגוף. ולא דיברנו עדין על ביטויים של אהבה, אמפתיה, חמלה בדיאלוג הלא-מילולי אדם – כלב. על כך בפעם אחרת.

 

• ד"ר חנן רותם,  מטפל בהבעה וביצירה,איזותרפיסט. מרצה במכללה האקדמית הערבית לחינוך בישראל-חיפה