לגעת באושר

"הוא נשק לראשה, סגר במתינות את הדלת ונפנה לדרכו. במחלקה כבר חיכו לו, לביקור הרופאים הגדול". קטע מתוך רומן הביכורים של תמי ארד, "העיקר שתהי מאושרת"

הרומן הראשון של תמי ארד מגולל סיפור אהבה מורכב שסכנת חיים מאיימת עליו. ארד מתארת את מאחורי הקלעים של עולם הנוירוכירורגיה, ומתעסקת ברומן בנושאים כמו "שבריריותה של הזוגיות", ו"המפגש הטעון בין רגש לאתיקה". הספר מוקדש לבעלה, הנווט השבוי רון ארד.

 

הם הקיצו לשבוע חדש. כאבי הראש והבחילות לא פסחו גם על הבוקר הזה. היא ישבה על השטיח בגב זקוף וברגליים משוכלות. ידיה נחו על הברכיים, והאצבע המורה והאגודל נצמדו זה לזה. בעיניים עצומות התכנסה בתוך עצמה, מנסה להיפטר מהמחושים. היא חילקה את כאבי הראש לקטגוריות. כאבים שנטפלים בנקישה חדגונית, כמו טיפה שמטפטפת לתוך דלי אחת לעשר שניות. מציק אך נסבל, נהגה לשכנע את עצמה, שלא ליטול משכך כאבים.

תמי ארד, רומן ראשון (צילום: ורדי כהנא)

 

היא העדיפה לשמור את נפלאות הכימיה למתופפים מהדרגה השנייה, שלא התברכו ברגישות של טיפה ושילבו כוחות לתדרים של קומולונימבוס, מלוּוה בזרמי אוויר אנכיים חזקים ובפעילות של ברקים. אז החליקה לגרונה צמד גלולות הרגעה מוצקות בעלות כישורים של מסאז'יסט, כדי לשוב לקטגוריה הראשונה, ואולי אף ליהנות מחסד נדיר של ענן צמר גפן מלטף נקי מרעשים. אך כשתקפה אותה גרסת הטראנס של הטיפה ורביבים תוקפניים התנכלו לה, נאלצה לשכב במיטה בלי להניע את איבריה, ודאי לא את הראש.

 

ואז התמקדה בנקודה אחת והקפידה על תנוחה קטטונית שזיכתה את הנקודות הלבנות במרחב והתירה לכתמים הזוהרים להבזיק ולקולות שהבית משמיע להתמזג עם השאון שמילא את המוח שלה. מובן שלא שיתפה אותו במערך הקטגוריות המורכב שבנתה. היא לא רצתה להדאיג אותו, ואפשר שגם אותה עצמה. בבלי דעת ביכרה דפוסי התמודדות הימנעותית, ובלבד שלא תחריד את המפלצת מרבצה.

 

הוא נשק לראשה, סגר במתינות את הדלת ונפנה לדרכו. במחלקה כבר חיכו לו, לביקור הרופאים הגדול.

הביקור התקיים אחת לשבוע, והשתתפו בו ארבעה רופאים מומחים, שלושה מתמחים, סטאז'ר, האחות הראשית, פיזיותרפיסטית, עובדת סוציאלית וחמישה סטודנטים לרפואה, שגמעו ביראה ובריכוז כל מילה שהוציא מפיו. הוא הילך אימים על הרופאים הזוטרים במחלקה. כולם חששו מפניו, חוץ מטוכמן. גם הרופאים הבכירים, שאתם לכאורה התנהלה מערכת יחסים קרובה יותר, בררו מילים במחיצתו. פרופ' יהל נבות ניהל את המחלקה ביד רמה, הנהיג מערכת יחסים הייררכית נוקשה והתמצא גם בפרטים הקטנים.

 

דבר לא נעלם מעיניו, ולזיכרון הפנומנלי שלו יצאו מוניטין. מדי בוקר נהג להיכנס לחדרי החולים ולבדוק באופן אישי אם חל שינוי במצבם במרוצת הלילה. הוא לא החמיץ חולה שאושפז אף אם רק חלף על פניו להרף עין. שאלות קלות דעת או חוסר ידע של הצוות הרפואי עוררו בו קוצר רוח. תשובות לא נכונות נקטעו לפני סיומן. חוסר ידע כוּבד בחצי דקת דומייה, שהיתה גרועה מגערה.

 

הם התעכבו לצד מיטתו של איל הנדל"ן האוקראיני. פרופ' נבות שאל לשלומו, והלה, בסבר פנים חמור, כמו ביום הקודם, הודה שהוא מרגיש טוב יותר. אחד המתמחים פירט את קורות המחלה, תיאר בקצרה את נוהל הכנסת השאנט, ובמשפטים ספורים תמצת את מהלך הניתוח שיתקיים במרוצת השבוע. המתמחה ענה על שאלותיו לשביעות רצונו ולרווחת המתמחה, ולפני שיצאו מהחדר נד פרופ' נבות לחולה בראשו.

 

הם עברו לחדר הסמוך. אחד הסטודנטים הציג את הבא בתור. איש מהרופאים שהשתתפו בביקור לא התעניין בשלומו של החולה. האדם ששכב במיטה היה בעיניהם מיצג מוחשי של הפרעה שיש לה סיבה ספציפית וסימנים ותסמינים. פרופ' נבות לא האשים אותם - גם הוא התבונן פעמיים בדף הטיפולים המוצמד למיטה משום שלא זכר את שמו של החולה, אם כי, כאמור, לא היתה לו בעיית זיכרון. "אבישי, אתה מוכן להזיז את היד כדי שנוכל להתרשם?" החולה שחרר את יד ימין, שהיתה כלואה תחת רגל ימין, והם ראו התפתלויות לא נשלטות של האמה שאילצו אותו לשבת עליה. "איך קוראים למחלה?" פנה לאחד המתמחים.

"מאחורי הקלעים של הנוירוכירורגיה" (צילום: ויז'ואל פוטוס)

 

"כוֹרֵיאָה."

כל המבטים הופנו אל המתמחה.

"יפה. ואיפה במערכת העצבים קיימת הפגיעה שגורמת לזה?"

"בגרעינים הבַּזאליים."

"נכון. ובאיזה צד של המוח מדובר?"

"בצד ימין."

בחדר נפלה דממה, אפילו הביפרים נאלמו פתאום. הרופאים הבכירים הרכינו את ראשם לשמע הטעות החמורה, שבנסיבות אחרות היתה עשויה להעלות על פניהם חיוך. המתמחה המתין לגזר הדין.

"באיזו יד אתה כותב?"

"שמאל," לחש המתמחה.

 

"אני מציע שתבדוק את ההֶמיספֶרה הימנית. נראה לי שהיא זקוקה לחיזוק. שמעתי שסטודנטים שנה שנייה לומדים עכשיו לבחינה באנטומיה. תצטרף אליהם לשבוע ותשתדל לחזור אלינו עם תובנות קליניות." דבריו נאמרו בשקט, במונוטוניות, כמו הורה על רישום תרופה לחולה. על פניו לא ניכרו סימנים של קצף או של שביעות רצון. המתמחה, לו נשאל, היה מעדיף הוצאה להורג על בסיס הומניטרי, אולם דעתם של המתמחים נחרצת - פרופ' נבות משתמש בתחמושת שהאו"ם לא מתיר להשתמש בה.

 

המתמחה הנזוף היה משוכנע שהפרופסור סיים את דבריו. על אף החוויה המביכה ניכר בו שהמתח שהיה שרוי בו התפוגג מעט.

"קוזניצקי, לפני שאתה עוזב אותנו, אתה מוכן לומר לי איך מטפלים במחלה?" שאל פרופ' נבות.

המתמחה נשנק והחל להשתעל.

"כוכבי, יש כאן מים?" פנה פרופ' נבות למתמחה הבכיר.

"לא, לא צריך." קוזניצקי כעכע בניסיון להסדיר את נשימתו. "אפשר לטפל בתרופות או בניתוח סטֶרֶאוֹטקטי," הצליח לחלץ מפיו את המילים בקול צרוד.

 

המתמחָה היחידה במחלקה שלא נפגעה משבט הביקורת היתה נירית. היא שלטה בחומר, הכינה שיעורי בית, ולא היתה סיבה לצלוף בה. אך הוא, משום מה, עוד לא ידע להניח את האצבע על הבלוטה הנכונה. היתה לו הרגשה שביום שתמעד לא תינזף כעמיתיה הגברים, ולא משום שנשאה חן בעיניו.

לפני שיצא מן החדר הצטלב מבטו של פרופ' נבות להרף עין במבטו של החולה, שסכר את פיו כל עת הביקור. "אבישי, הסבירו לך מה התוכנית?" שאל הפרופסור.

"בערך."

"אלברטו," פנה נבות לאחד הרופאים הבכירים, "תסביר לו."

כשעמד לצאת מן החדר אמר לו החולה, "פרופסור, אוכל לדבר אתך בארבע עיניים?"

"יקראו לך," ענה כוכבי במקומו.

 

קוזניצקי השיב לעצמו את איכות הנשימה והפמליה נכנסה לחדר שבו היו מאושפזות שלוש חולות. בחדר הזה יוכל קוזניצקי לשלוט בקצב לבו, כאן החולים שייכים למתמחים אחרים.

פרופ' נבות פסע לעבר נערה כבת שש-עשרה שמיטתה היתה צמודה לקיר הנושק למסדרון, והיה נדמה שהיא מבקשת להיבלע בין הסדינים. "שירלי?" קרא בשמה מתוך דף הבדיקות המוצמד למיטה, וכשנשא את ראשו אל המתמחה שטיפל בה פרצה הנערה בבכי היסטרי. " אני כזה מפחיד?" שאל בתמיהה, וכולם פרצו בצחוק, גם קוזניצקי. הילדה המסכנה לא הבינה את ההלצה והתייפחה בקול רם. "דליה," פנה לאחות הראשית, "תקראי לאמא'לה שתיכנס. לא נבדוק אותה ככה."

נותרו עוד שני חדרים. דורית, המזכירה הרפואית, שבפועל תפקדה כמזכירתו, ביקשה להפריע לו לרגע. הוא אמר לטוכמן שימשיכו בלעדיו, הוא יצטרף אליהם מיד.

 

"התקשרו מהעבודה של נטע. הם אומרים שהיא מרגישה לא טוב. הם מבקשים שתתקשר למספר הזה, לא לנטע." היא נתנה לו פיסת נייר שעליה היה רשום המספר.

 

מנהלת המעון סיפרה לו שהיא מוטרדת זה שבועות רבים, ושהתאפקה לא להתקשר אליו. "היום קרו שני דברים שהדליקו אצלי נורה אדומה. נטע הגיעה לקראת הצהריים. היא לא הודיעה שתאחר ולא היתה זמינה כשהתקשרנו אליה, וכשהופיעה היא סיפרה שנסעה לספארי ולא היה לה מושג איך הגיעה לשם ולמה. אחר-כך, כשהתאספנו לישיבת צוות, היא החלה לדבר ואז התנתקה, כאילו מישהו אחז בשלט מחוץ למוח שלה והעביר ל'המתן'. קראתי בשמה כמה פעמים, אך היא בהתה באיזושהי נקודה. אחרי דקה או שתיים היא כאילו התעוררה מחלום. היא ממש לא ידעה שלא היתה אתנו. היא אומרת שאין מה לדאוג, אבל פרופסור, אני דואגת."

 

הדברים שאמרה לא אפשרו לו להדחיק עוד את חרדותיו. מנהלת המעון חלצה את הפקק, ומהבקבוק יצאו בזה אחר זה כל הסימפטומים. זה הרגע שבו הם התלכדו והפכו מאירועים אקראיים לסיפור מחלה. המחלה של נטע.

 

טוכמן הבין שקרה משהו וליווה אותו לחדרו בתום הביקור. "מה קורה?" הוא סיפר לו. טוכמן שתק. הדברים היו בהירים לכל מתמחה מתחיל. ההכחשה וההדחקה זעקו עד לב השמים. "אני מזמין לה סי-טי דחוף," אמר טוכמן ויצא מן החדר, והוא המשיך לשבת ליד שולחן העבודה שלו. תמונות פניהם המבועתים של מטופליו וקרוביהם חלפו במוחו. הם נכנסים לחדרו, גוררים את רגליהם או מהלכים על בהונות, פניהם דרוכים, דאוגים, הם חסרי מנוח.

 

הוא כבר מכיר את הסערה שאחרי השקט המדומה, הסודקת את יסודות היקום ומשנה את סדרי הבריאה. השמש כבר לא זורחת בזיו בתולי, הערב שוקע בקולות נִדכּים והירח שוכח להופיע לעתים. הוא נוהג לתאר את תמונת המצב באוזני החולים והמשפחות, לפשט את המילים, להסביר מה שאי אפשר להבין ברגע הבשורה. ואז הוא כופה

על עצמו פסק זמן מתודי, שיוכלו לעכל. הם בוכים, רועדים, מתפרקים, והוא מושיט להם בפנים מאופקים את קופסת ממחטות הנייר. דורית מקפידה שתהיה מלאה תמיד. במקרים חריגים הוא מבקש שתביא כוס מים. מדי יום הוא יושב מול האנשים האלה בצד הנכון של השולחן.

 

הוא שפשף את עיניו, כמו כדי לגרש את הבעת הביעותים הקופאת על פניהם. איך קרה שקו הגבול הברור המפריד בינו לביניהם, המוכר, המוגן, הוסט בלי שהבחין? אפשר שטולטל לצד האחר של השולחן משום אובדן ריכוז שאינו רגעי? שהרי לא מדובר באירוע אחד אלא בשרשרת של הפרעות נחושות שהסתננו לתוך חייהם במשק כנפיים של להקת עגורים צווחנית. אין זאת אלא שבחר לעצום את עיניו.

 

מתוך "העיקר שתהי מאושרת", מאת תמי ארד, הוצאת כתר, 292 עמודים.