אחרי שהתרגלת לכפיות, אלכסון הוא אסון

לא תמיד הייתי זוגי. שנים סירבתי לחלוטין לקבל את הדין, והצעה להישאר לישון אחרי הסטוץ היתה מכניסה אותי לסרט שהיה מביס את "ואלס עם באשיר" בגלובוס הזהב. פשוט מאוד, העדפתי את שינת האלכסון שלי. ואז הגיע הדוקטור

אם יש דבר אחד שלמדתי בחיי זה שהאדם הוא חיה חברתית. בכל מקום אנחנו רואים חבורות של אנשים, אנשים יושבים בבית קפה יחד, מטיילים ברחוב יחד, מצקצקים מול מהדורות החדשות יחד. אבל יש דבר נוסף שאני רואה, ופה הרבה מהסובבים אותי לא יסכימו – האדם הוא גם חיה די זוגית. בבית הקפה שבו אני עובד אני רואה מגוון דייטים ראשונים ומגוון זוגות שסתם באו לבלות את יום שישי בבוקר. ברחוב אני רואה אנשים הולכים שלובי ידיים, ואפילו יונית לוי מסתכלת דרך המסך על עשרות אלפי זוגות שיושבים מחובקים מול תמונות של טנקים ושל התינוק הראשון ב-2009.

 

יש כאלה שיגידו שמדובר בשטויות, שביולוגית אנחנו לא מתוכנתים לזוגיות אלא אמורים להפיץ את צאצאינו לכל עבר. שכל עניין הזוגיות והמונוגמיה הוא משהו שהחברה תיכנתה בנו, ושאילו היו לנו ההזדמנות והאפשרות (ולפעמים גם כשלא), היינו הולכים ומשתגלים תחת כל עץ רענן.

 

אבל מכיוון שמדובר בדעה שלי, ולא של אלה שאומרים שמדובר בשטויות, אני אזרום איתה. מודה ומתוודה, אני אדם זוגי. מודה ומתוודה – לא תמיד הייתי כזה. שנים סירבתי לחלוטין לקבל את הדין, והצעה מזעזעת כמו להישאר לישון אחרי הסטוץ היתה מכניסה אותי לסרט שהיה מביס את "ואלס עם באשיר" בגלובוס הזהב. פשוט מאוד, העדפתי את שינת האלכסון שלי. ואז הגיע הדוקטור.

 

הדוקטור היה האדם הראשון בחיי שיכולתי באמת ובתמים לכנותו "בן זוגי". פתאום, מחיית מסיבות קופצנית שקופץ ממיטה למיטה הפכתי להיות חתלתול שברוב הפעמים יעדיף לוותר על המסיבה הפרועה או על הסופ"ש העמוס בשביל לבלות עוד כמה דקות בכירבול, כדי לנצל את הדקות המעטות שהיו לנו.

 

המצב רק התדרדר עם הקצין, כשבחסות הקור הירושלמי העדפנו לבלות את סופי השבוע בכירבול, ולא משנה אם היה מדובר במיטה או על הספה, לבד או מוקפים באנשים.

 

פתאום המיטה נראית קצת יותר ריקה ומאיימת

ובכן, ישנה אמירה, ספק גזענית ספק הומוריסטית, שאומרת בהקשר של אפרו-אמריקנים – Once you go black, you can never go back, ואני אקח אותה אלי ואומר בפה מלא: אחרי שהתרגלתי לישון בכפיות, פתאום המיטה נראית קצת יותר ריקה ומאיימת, והאלכסון הוא אסון.

 

ההתחלה היתה קצת קשה. בימים שהשותף לא היה בבית הייתי מעביר את עצמי כלאחר כבוד לספה המפוארת שעמדה בסלון, שהיתה הפינה האהובה על שנינו להירדמויות מול הטלוויזיה, עם שמיכה וכרית, מכרסם כל מיני שאריות מהמקרר ונרדם מול שידורים חוזרים של "חברים" או "הכי גאים שיש". מצאתי גם פתרונות יצירתיים יותר. יכולתי להאשים את העובדה שחצי מהמיטה שלי היתה מלאה בכביסה, ניירת וקופסאות סיגריות ריקות, בזה שרציתי להרגיש כאילו יש לידי מישהו ולצמצם את טווח ההתמרחות שלי למינימום.

 

אבל מידי פעם עלה בי הרצון להיות מחובק, חיבוק על ידי מישהו שאוהב אותך ורוצה בקרבתך, אפילו אם אתה לא מתעתד לבלות איתו את שארית חייך ולגדל ילדים קטנים צחורי-שיניים. אז ניסיתי לברוח קצת למקום שהיה לי מוכר מפעם – קצת סקס, אולי אפילו עם מישהו שנראה לי שיהיה נחמד להכריז עליו כ"מערכת יחסים של 24 שעות". לפעמים אפילו ישבנו קצת ודיברנו לפני, רחמנא ליצלן, בניגוד לכל כללי המשחק הבלתי-כתובים. אבל איכשהו, על הלב שלי כבר אי אפשר היה לעבוד, וכל ההורמונים שהציפו את המערכת שלי במהלך ההשתעשעות וגרמו לי להרהר בלינה משותפת התפוגגו כלא היו ברגע שהגענו לקו הסיום. כל ניסיון שלי להכניס היגיון לעניין נכשל, ומצאתי את עצמי נמלט במהירות לערימות הכביסה שלי במקרה הטוב, או במקרה הרע - נרדם ממוטט במיטתו של הבחור ומבלה את הלילה חסר שינה כשאני נרתע מכל מגע ואת הבוקר עצבני וטרוט-עיניים.

 

בניסיון לפתור את הדילמה הקשה של ללכת בלי ולהרגיש עם, ערכתי סקר קטן בין חבריי, משלל המגדרים והנטיות המיניות. “מה דעתכם", שאלתי, “כפיות זה טוב? והאם רק בזוגיות?”.

 

חברתי הלסבית קג' טענה שכפיות זה רע - “כל היום הייתן אחת על השניה, נושמות את הגרעפצים הקטנים של אחרי האוכל. כפיות זה חם, מעצבן, דביק ונחירות באוזן זה קולני. אבל כשזאת מישהי שיש לך קראש עליה – זה מהמם. הנחירות נשמעות כמו צ'לו ענוג!”.

 

ממילא, הסטרייטית הייצוגית בסקר, טענה מצידה ש"כפיות זה כיף, גם בקשר וגם מחוצה לו, וזה נותן תחושה חמימה, אבל עם חבר טוב זה קצת בעיה, כי זה יכול לגלוש, ו... זה בעייתי, ואתה יודע, וצריך לשמור על הגבולות, כי אחרת זה מסתבך, ו...”, כן, אני יודע.

 

זה חם לו, דביק, מעיק, והוא בכלל שונא קוצי מוצי

לסיום סקרתי את קבוצת הייחוס החשובה לענייני, שני הומואים. הראשון, סגן בלונד, טען בתוקף נגד כפיות – זה חם לו, דביק, מעיק, והוא בכלל שונא קוצי מוצי. הכפיות היחידות בחייו היו עם בחורות, וזה רק בגלל שהן הכריחו אותו, לדבריו. לעומתו, ע-אות-בדויה טען בדיוק להפך– שכפיות זה מהמם, ואין כמו לחזור הביתה מפוצץ מאלכוהול ומיני טובין אחרים כדי להתכפת עם מישהו שאתה אוהב. “רוצה לבוא לישון כפיות?”, שאל.

 

לא יכולתי שלא להסכים. אחרי הכל, אם אני אוהב אותו מספיק בשביל להשכיב אותו לישון כשהוא כל כך שיכור עד שהוא לא זוכר מי זאת נינט, ושנינו ורסטילים להפליא ומסוגלים להיות כפית פנימית או חיצונית, אין שום סיבה לא לארוז את עצמי ומברשת שיניים ב-2 בלילה ולנסוע לעשות מסיבת פיג'מות פרטית אצלו בבית.

 

פתאום, משני חברים שרגילים לפסקול של אומצה-אומצה שמלווה הרבה מהיציאות המשותפות שלהם, הפכנו לשני בחורים שלווים, עייפים, שרק רוצים לישון ולתת לעצמנו קצת אהבה מהסוג הישן, אהבה חברית שלא מפחדת להיות פיזית בדמות חיבוק לילי, שלא מפחדת מכל מיני השלכות שהיו יכולות להיות אילו ואם, חברים שמסוגלים לדבר שלוש שעות על כל דבר בעולם, תוך שהם מסתובבים מצד לצד ומחליפים תפקידים.

 

בדרך כלל, אם היו מגלגלים אותי מהמיטה ביום ראשון ב-8.30 בבוקר ישר אל רחובותיה הסואנים של מרכז תל אביב, הייתי כנראה נרגן כל היום ואבוי למי שיתקרב. אבל החיוכים שפיזרתי מסביב הוכיחו דבר אחד חשוב – כפיות עושים באהבה, או לא עושים בכלל.