חידה מובחרת
"נער החידות ממומביי" הוא מהסרטים היותר טובים של השנה - ואנחנו לא מאמינים שאנחנו כותבים את זה על משהו שהגיבור שלו דק וחום
חוץ מזה שרק אחד מהם מקבל מזונות ממדונה, אתם יודעים מה ההבדל בין דני בויל לגאי ריצ'י, שני הבמאים הכי מבטיחים שיצאו מאנגליה בעשור־וקצת האחרונים? אז אני אגיד לכם: הראשון יודע לעשות סרטים. השני יודע לעשות סרט. קוראים לו "לוק סטוק ושני קנים מעשנים", והוא עשה אותו כבר שלוש פעמים. על הפעם הנוכחית - זאת שקוראים לה "רוקנרולה" - נגיד כמה מילים בעמוד הבא, ותסמכו עלי שהן לא יהיו יפות. כרגע בואו נתמקד ב"נער החידות ממומביי", הפצמ"ר הקולנועי החדש של בויל.
באומרי שבויל יודע לעשות סרטים, אני לא מתכוון רק לזה ש"טריינספוטינג" שלו היה מופתי ו"חברים לרצח" מצוין ו"זריחה" סבבה ואפילו "החוף" מעניין, אלא בעיקר לזה שהשפה הראשונה שלו היא קולנועית מדוברת. כשהוא לא במיטבו - ר' "28 יום אחרי" ו"מיליונים" - זה תמיד בגלל שהכתיבה מפוקששת. את אנרגיית הבימוי הנהדרת שלו, עם הג'וי־רייד למצלמה והקונצ'רטו לחדר עריכה, הוא מביא בכל מקרה. מהבחינה הזאת, "נער החידות" הוא סרט מצוין כמעט בעל כורחו: זה פשוט מה שקורה כשהבימוי של בויל פוגש כתיבה טובה. כלומר, אני לא יודע לגבי הספר שעליו מבוסס הסרט כי לא יצא לי, אבל התסריט עובד כמו שמן קיק. כן נו, בלעתי פלמ"חניק.
הסיפור הוא על אחד בשם ג'מאל (דב פאטל), כלב אשפתות כמו שיש רק באשפתות של הודו, שאו־טו־טו מביא את המכה ב"מי רוצה להיות מיליונר". השאלה - שבויל, בהברקה אחת מני רבות, ממש מציג בכתב בתחילת הסרט - היא אם הוא מרמה, או שיש לו המון מזל, או שזה בכלל הגורל שהביא אותו למרחק נגיעה מאיזה זיליון רופיות. בשביל התשובה תצטרכו לראות את הסרט, ובכל מקרה, היא לא מה שבאמת חשוב כאן. ליבו של "נער החידות" מצוי במה שאנחנו רואים בעריכה צולבת עם התקדמות ההופעה שלו בשעשועון: סיפור החיים שהביא את ג'מאל מהאשפה עד האולפן.
"אתה רציני, נגמר הג'אראס?"
הביוגרפיה של ג'מאל מאפשרת לבויל להראות לנו את הפנים השונות של הודו: המכוערות, המכוערות נורא והמכוערות שזה לא ייאמן בכלל. בשיא הרצינות, הסרט הזה עושה למדינה הזאת את מה ש"אקספרס של חצות" עשה לטורקיה: גורם לך לא לרצות לבקר שם לעולם. ובויל, שהראה כבר ב"טריינספוטינג" כמה יפה הוא עובד עם כיעור, עושה מטעמים ויזואליים מהחרא ההודי (אפרופו חרא, יש כאן רגע אחד שגורם לסצנת הראש־המציץ־מתוך־האסלה ב"טריינספוטינג" להיראות כמו פרסומת להיגיינה אישית. ראו הוגעלתם).
בויל הוא במאי של טורים גבוהים, ואם לנחש מה משך אותו ל"נער החידות", אז הכסף שלי הוא על האינטנסיביות - הרגשית והבכלל - של הביוגרפיה הדמיונית הנ"ל. זאת רכבת הרים שבמדרונות שלה יש אלימות קשה, ובפסגות אהבה רכה (פריידה פינטו, פצמ"ר בפני עצמה); שילוב מושלם בשביל האנרגיה הבוילית המוכרת. מה שפחות מתאים לבויל - והאמת, גם מה שגורע מ"נער החידות" את המעמד של יצירת מופת ועוצר את הגלגל על "אחלה אחלה אחלה סרט" - הוא העובדה שבשורה התחתונה, מתחת לקליפה המחוספסת של האלימות והחרא־תרתי־משמע, זאת יצירה הוליוודית. אתם יודעים מה, כמעט בוליוודית: הרי זה סיפור על נער עני שמתמודד על מיליונים, ערוך בהצלבה עם סיפור חיים טראגי פלוס רומן בלתי ממומש. תתעוררו ותריחו את הלאסי.
מצד שני, דווקא בחולשה העיקרית - ואולי היחידה - של הסרט החדש שלו, דני בויל מתגלה בגדולתו. ראשית מפני שאצל במאי פחות מוכשר, זה היה יוצא קיטש ברוטב קארי; בויל הוציא מזה את אחד הסרטים הטובים של השנה. שנית, בויל עצמו מודע לכך שיש כאן אלמנט הולי/בוליוודי מובהק. איך אני יודע? לפי זה שבסוף־בסוף - אל דאגה, זה לא נכנס להגדרה של ספוילר - הוא מריץ את כותרות הסיום בפונט כלכותאי למהדרין, ועוד על רקע נאמבר כוריאוגרפי בביצוע צוות השחקנים שלו. רוצה לומר, אחים שלי, כולה סרט הודי. ואם יש דבר ראוי להערכה זה במאי שמסתובב במקומות הנמוכים עם הראש למעלה.
- נער החידות ממומביי, בבתי הקולנוע מה־22.1
רוק אנד עוד רוק
"רוקנרולה" של גאי ריצ'י מתחכם קצת יותר מדי, אבל יחד עם זאת הוא על הפנים
"זה קטן עלייך, אין את זה בלארג'?"
תוך כדי "רוקנרולה" — כלומר, תוך כדי שקיללתי את הרגע שבו יצאתי מהבית בשביל לראות את "רוקנרולה" - חשבתי על זה שאולי זה לא באמת סרט רע. שאולי הבעיה שלי היא שראיתי (ואהבתי) את "לוק סטוק", וראיתי (ואהבתי רק טיפה פחות) את "סנאץ'", ופשוט נמאס לי קצת מהשטיק הקבוע של גאי ריצ'י - אתם
יודעים, כמה חבר'ה אנגלים שעושים משהו לא חוקי בדרך אלימה ומשעשעת, תוך השמעת דיאלוגים כל כך שנונים שאתה מקבל חתכים באוזניים. אבל בסוף הגעתי למסקנה שזה סרט נוראי בלי קשר.
אין שום דרך לתקצר את העלילה של "רוקנרולה" בפסקה אחת, אז תסתפקו בזה: מזימת נדל"ן מורכבת שואבת לתוכה את כל הדרגים של קרימינלי לונדון - החל בסוחרי הסמים הקטנים, עבור בבריונים הפרילנסרים וכלה באוליגרכים (מבחר שחקנים, בהיררכיה קרימינלית עולה: טובי קבל מ"בנעלי המת", ג'רארד באטלר מ"300", טום ווילקינסון מהמון דברים). תוסיפו את השטיקים דלעיל, ויש לכם מושג כללי במה מדובר. לקבלת מושג ספציפי, הוסיפו מילים נרדפות ל"גרוע" לפי הטעם. להגיש בדי.וי.די, אם בכלל.
ריצ'י תמיד היה אובר־חוכם - גם בדיאלוגים וגם בשפה הקולנועית - אבל את שני הסרטים הראשונים ההם החזיקו עלילות סופר־מהודקות, (וגם סופר־מפותלות, מה שסיפק הצדקה לתזזיתיות הסגנונית). ב"רוקנרולה" יש רק התחכמויות, ואז עוד קצת התחכמויות, סביב שלד עלילתי שזה בדיוק מה שהוא: שלד. אף טיפת בשר. טוויסט רודף טוויסט, שנינה רודפת שנינה, אבל בעצם לא זז שום דבר. התוצאה מייגעת את העיניים, מתישה את האוזניים, ואחרי מספיק דקות גורמת לך להחליט שאתה בעד מדונה. כן, עד כדי כך.
- רוקנרולה, עכשיו בקולנוע