אני רווקה בת 38 שנראית הרבה יותר צעירה מגילי, אני מה שנקרא Late Bloomer. בשנתיים האחרונות היתה לי זוגיות עם בחור בן 36, רווק ו-Late Bloomer בעצמו.
לפני זמן מה נפרדנו. הקשר עצמו סבל מחוסר מחויבות משני הצדדים. כל אחד מאיתנו הספיק לבנות לעצמו עד שנפגשנו עולם תוכן מלא, ולא השכלנו לוותר ולבנות עולם תוכן משולב. לא בגדנו זה בזה, אבל גם לא ידענו לוותר זה לזה.
אני הבנתי במהלך הקשר שיש בעיה ורציתי לפנות לייעוץ, אבל הוא התנגד בתוקף וטען שאם אנחנו צריכים ייעוץ כבר בשלב הזה, סימן שהקשר לא מספיק טוב.
לאחר הפרידה הבנתי איפה היו החלקים שלי והאחריות שלי בחוסר הצלחת הקשר, ואני מוכנה לקחת את האחריות ולשפר. אני מאוד אוהבת את הבחור, למרות הקושי והשונות שלנו. התחדד לי שאני מעוניינת להתעמת עם הפחדים שלי ומוכנה לשים את כל הביצים בסל. הזמנתי אותו לארוחת ערב ושטחתי את טענותיי, אבל הוא אמר שהוא לא מרגיש, לאחר שבועיים, שהוא מתגעגע. לדבריו, הוא כבר שכר דירה והוא לא בטוח בשינויים שעברו עלי.
בקיצור, הוא מאוד מרוחק ולא מוכן לשתף פעולה, אפילו לא לנסות, למרות שאמר שיחשוב על זה.
בעיניי הדבר הקל ביותר, למרות כאב הפרידה, הוא להמשיך הלאה. האתגר הוא להילחם על הקשר. אני רוצה להילחם עליו , אבל לא יודעת איך. הוא דוחה אותי, ואני מאוד רגישה לדחייה (זו אחת סיבות שלא התעמתתי עם קשרים בחיי).
אני מוכנה עכשיו לכל החבילה, חתונה וילדים, ומקווה שלא איחרתי את הרכבת.
את מתארת מצב מתסכל, שבו ההבנה הגיעה אולי מאוחר מדי. אחרי שנפרדתם, כאב הפרידה עורר בך נכונות ואומץ לנסות לשנות קצת את עמדת טייסת הסולו ולבדוק חיים משותפים.
אני מצטטת מדברייך: "הוא נורא מרוחק ולא מוכן לשתף פעולה ואפילו לא לנסות".
אם אכן בן זוגך מרוחק ולא מוכן לנסות, קשה להאמין שתוכלי בכוח להביא אותו למסקנה שטעיתם ולתת עוד הזדמנות לקשר.
אבל אם בכל זאת הוא מוכן לנסות, לפי דעתי זו הזדמנות טובה עבור שניכם להשתמש בתובנות ובניסיון שהצטבר בקשר עד כה ולקדם את העלילה לכיוון של שינוי.
הבעיה שאת מתארת מוּכרת מן הסתם לקוראים רבים באתר זה. חיי הרווקה והרווק, שיש בהם הרבה נוחיות, עצמאות, פרטיות והרגלים שמתקבעים, מקשים יותר ויותר להכניס אדם לחיים וליצור את המרחב המשותף, החיוני לתחושה של זוגיות בטוחה ויציבה. לא פירטת מהם הוויתורים שלא עשיתם, אבל הדבר החשוב הוא שאת והוא יודעים מהם. אם אכן תתחילו את הפרק השני בקשר שלכם, חשוב להיות ערים לנושא ולפעול בצורה אקטיבית כדי לבנות את התחום המשותף.
ראשית, כדאי להגיד מה התחומים ששניכם יכולים להינות מהם יחד - פרויקטים משותפים, התאמה של תוכניות לעתיד, תוכניות בילוי או משימות בבית. נסו לברר מה הגבולות של כל אחד מכם, איזה ויתורים אתם יכולים לעשות בהדרגה, מהם הקווים האדומים. איזה תחומים ופעילויות חשוב לך להשאיר לתחום הפרטי והאישי שלך. למשל, אלו חברות היית רוצה לשמור בתור חברותייך הפרטיות, ואלו אנשים מתאים שתיפגשו ביחד?
ברמה העמוקה יותר, כדאי לבדוק ולשאול את עצמכם, מה הסיבות הרגשיות והקשיים, אם יש, שבלמו את השיתוף וההתקרבות. ממה אתם חוששים? כיצד אתם יכולים לעזור זה לזה להפחית את החששות האלה?
למשל, אם אחד מכם פוחד מהשתלטות של האחר, ניתן להציע דרכים לפידבק שיעזור לבלום פלישה והשתלטות. אם אחד מכם חושש שעשיית דברים יחד פירושה לאבד את העצמי, הזהות או השליטה, ניתן לטפל בכך בתוך הקשר ובדיאלוג הזוגי היומיומי. ההתקרבות, בניית האינטימיות והתכנים המשותפים הם לא רק תהליך טכני. יש משהו שעצר אתכם, והתשובות נמצאות אצלכם בלבד. ייעוץ זוגי יכול לעזור, אבל אפשר לעשות הרבה מאוד גם בעזרת שיחות ביניכם, קריאה ודיאלוג עם חברים ואנשים שמכירים את שניכם. תתפלאי כמה תובנות תוכלי לקבל אם תשאלי את חברייך הוותיקים מה הם חושבים על הקושי שלך בשיתוף ובהכנסת אנשים לחיים שלך.
ושאלת השאלות - כיצד מחזירים מישהו? הלוואי שהיו תשובות פשוטות. אני מאמינה שהגישה הישירה יכולה להיות טובה במקרה הזה. כפי שכתבת אלי, את יכולה לכתוב גם אליו, או בטלפון, להסביר את ההבנות שלך ולהציע לו לראות את הפרק הבא של הקשר בתור סוג של ניסוי שיבחן את היכולת שלכם לזוז מעמדת הזאבים הבודדים לעבר עולם של עשייה משותפת.
בכל מקרה תרויחו ממה שתלמדו בניסוי זה.
האתר של עירית