עם הנצח התברבר

"אמרנו לכם", "תראו מי נהרג", "שמישהו יבקש סליחה". ב"מלחמת עזה" נדמה היה שחובשי הכיפות הסרוגות מנסים לסגור חשבון עם החברה הישראלית ולהם - שעוד רגע חוזרים הביתה לגוש קטיף. עם הנצח לא מפחד מדרך ארוכה, אבל לפי יעל משאלי, הוא ממש התברבר בדרך

המלחמה כבר נגמרה. ואם לא היום, אז מחר, ואם לא מחר אז מחרתיים. קשה עדיין לדעת אם הצלחנו להשיג בה הישגים משמעותיים, אם היעדים והמטרות שהוצבו בתחילתה הושגו, דבר אחד כן ברור: לגוש קטיף אנחנו לא חוזרים. בימים הראשונים של המלחמה היה נדמה שחובשי הכיפות הסרוגות שועטים לעזה כדי לסגור חשבון עם החברה הישראלית. החמאס היה רק על הדרך, תושבי שדרות ויישובי הדרום היו הוכחות שצריך לאסוף.

 

"אמרנו לכם", "תראו מי נלחם", "תראו מי נהרג", "תראו מי נפצע", "צביקי בר-חי", "שמישהו יבקש סליחה". והיו כמה מגורשים שדיברו ממש על התחושה שעוד רגע הם חוזרים הביתה. ולאף אחד לא היה מספיק שכל להגיד להם - "היה לא תהיה". מנהיגי הציבור נאלמו דום.

 

קשה היה לי להתבונן באנשים האלה ולראות שוב את הניתוק שלהם מהמציאות. חיילים נוסעים הביתה לפני המלחמה כדי להביא את הדגל הכתום על מנת שיתקעו אותו על חורבות היישוב ההוא. רוצה לומר: לא האמנתם לנו? עכשיו תתנצלו. אמרנו לכם שנחזור, והנה זה קרה הרבה יותר מהר ממה שחשבנו. והמצלמה רודפת אחרי כל מי שהיה שם ועכשיו הוא מתפלל מחוץ לטיפול נמרץ או שכבר יושב שבעה. תראו אותם. וטוקבקיסט אחר כותב "מה נסגר במלחמה הזאת, כולם דוסים?"

 

פגישה עם רחל אימנו

ולא רק בתקשורת ההמונית נראו חובשי הכיפות, עוטי הטליתות ועטורי התפילין, כאילו המלחמה הזאת היא סגירת מעגל של צדק היסטורי. מיילים רצו בתפוצות המוניות. שמועה על רחל אמנו שהתגלתה ממש, בדמות ובקול, בפני הלוחמים והצילה אותם מבית ממולכד. בשמה של יפה גיסר מעפרה הופץ מייל נורא על חוסר הפרופורציה התקשורתית בין מראות הילדים הפלסטיניים ("הם ממש לא צריכים לעניין אותנו!") לבין "שישה חיילים מהמובחרים מחיילינו" שנהרגו בשבוע הראשון. חיים רבינוביץ', המגדיר עצמו "אזרח פשוט" קורא לגייס את הבנים של אולמרט ולבני וביבי, ולא את המגורשים מהגוש. וכן הלאה. זה "אנחנו" ו"הם". האנחנו זה הכתומים, רק ה"הם" מתחלפים.

 

ועוד קשה לי עם ההתלהבות של היציאה לקרב. יש משהו לא טבעי בחברה שמשדרת לחתן כי עליו לצאת להילחם למחרת ליל כלולותיו. איפה היה המבוגר האחראי שיצנן את התלהבותו ויגיד לו שיש עוד חיילים בצה"ל, שהוא באמת לא חייב הפעם. זו התלהבות שאינה במקומה, עיוות של סדרי עדיפויות. ועוד תגובות בלתי סבירות, בעיניי, של הורים שילדם מצוי בטיפול נמרץ, והורים ששכלו את בניהם. כל זה רק העצים אצלי את התחושה שבתחושתם הפעם זו המלחמה של כתומי הכתומים בעוול פרטי שנעשה להם.

 

והנה, נגמרה המלחמה, ומה עכשיו? הרי לגוש קטיף לא יחזרו, לכתחילה זה היה לגמרי הזוי לחשוב שכך יהיה, עוד יותר הזוי מלחשוב אז שלא יהיה גירוש. להגיד תודה או סליחה לחיילים הכתומים אף אחד לא יאמר, מפני שבפרופורציות סבירות זה מה שכל המילואמיניקים שגוייסו עשו ואין בזה שום דבר מיוחד, ומה ירפא את הפצע הפעם? המלחמה הבאה? יכול להיות. כשראיית המציאות היא כל כך מעוותת, הכל אפשרי.

 

מה שמפחיד אותי הוא שכשחס וחלילה כבר תפרוץ פעם מלחמת מצווה, מלחמת ממש אין ברירה, הכתומים כבר יהיו כל כך שבורים ורצוצים וחסרי אמונה, שלא יהיה אפשר לגייס אותם. כי עם הנצח לא מפחד מדרך ארוכה, אבל הוא התברבר בדרך.