נדודי שינה בפתח תקווה

התערוכה "נדודי שינה" מציעה לצופים, לצד גירויים אינטלקטואליים וחזותיים, גם אפשרות להרגיש בנוח ופשוט ללכת לישון, אם אתם כמובן לא סובלים מנדודי שינה

מורן אריה פורסם: 21.01.09, 16:09

התערוכה "נדודי שינה" שנפתחה זה מכבר במוזיאון פתח תקווה מציעה אינטרפרטציות שונות ומגוונות למושג וכל מה שנגזר מתוכו: שינה, חלום והחלל שנפער ביניהם; תכנים שכיחים באמנות המודרנית ובתרבות ככלל. הטקסטים הפרשניים שמוצמדים לעבודות, כמו גם אמנת התערוכה בכללותה, חדים וערניים כל כך, שונים בתכלית מהאווירה הייחודית שהתערוכה מציעה.

אנז'לצ'יה שרלוט, מתוך התערוכה (כל הצילומים: יחסי ציבור)

 

חלל המוזיאון חשוך כמעט לחלוטין, ואפשרויות האור היחידות הן אלו הבוקעות מעבודות הוידיאו - המדיום הדומיננטי ביותר בתערוכה. החימום המופרז והשקט הכמעט-מוחלט, משרים תחושה מעורפלת על הצופה. אנחנו ממש לא בקנזס, אבל גם לא לגמרי בטוחים שאנחנו במוזיאון.

  

בין מודע למוכחש

עבודת הוידאו "מסתובבים, יושבים" של היראקי סאווה היפני, למשל, מתפקדת כסוג של טקס חניכה נעים למוד הספציפי שהתערוכה הזו מציעה. בעבודה, שמורכבת מהקרנת וידאו בשלושה ערוצים, מופיעים דימויים סנטימנטאליים כמו סוסי נדנדה מעץ, קלידי פסנתר וציפורים מעופפות, על רקע חלל ביתי שמצולם באיטיות.

 

הדימויים נטענים בסוריאליזם כשהם מכפילים את עצמם, משנים את צבעם ונערכים על ידי האמן. המפגש בין הבית ותנוחת הרהיטים הקרה שבו, לבין כל מה שספון עמוק במגירות היפות ביותר של הדמיון ופורץ החוצה, מסמל את הריקוד של סאווה על התווך שבין עירות לחלום, בין מודע למוכחש.

 

מתוך עבודה של סופי קאל

 

גם עבודתו של רן סלוין, "Insomniac city", מוקרנת בשלושה מסכי ענק, בחלל פנימי במוזיאון. בניגוד לאופי העבודה החלומי והמרחף של קודמו, סלוין מאגף את הצופה בשצף דימויים קדחתני של מסע-חלום אורבאני בעיר של מחשבות אפלות. מגוף של גבר שוקע במים לסימפוניית אורות בכביש. העבודה מפקיעה מהצופה את החיפוש אחרי נרטיב ומותירה אותו בודד במערכה, מופצץ בדימויים.

רן סלוין, "Insomniac city"

 

בחלל אחר פוגשים בעבודתו של פליקס גונזלס טורס, זוג נורות דולקות הנשענות על הקיר. טורס, שהרבה להציג עבודות המורכבות מדימויים כפולים עד לפטירתו ב-1996, מזכך את הסיטואציה הזוגית לכדי רגע אינטימי, אילם ופשוט. שתי הנורות הדולקות מעוררות מחשבות על זוג גחליליות הכלואות בתוך זוג רקות, על שני אנשים שישנים זה מול זה וחולמים אחד על השני, ובעיקר על כמה שמינימליזם יכול לייתר מילים.

 

סולחה פנימית עם המוזיאון

אבל הרגע החשוב ביותר בתערוכה הוא עבודת הוידיאו של מארק וולינג'ר - "ישנוני". בעבודה נראה האמן כשהוא מחופש לדב - חיה המקושרת עם שינה - ולכוד בחלל-תערוכה, כשעוברי אורח חולפים על פניו או נעצרים והופכים לצופים לרגע. חוסר השקט של האמן-הדוב שמסתובב חסר אונים, מוצא לעיתים פינה להתחבא בה, או נרדם על הרצפה חשוף - עשוי לשרטט סוג של דיוקן עצמי.

 

דיוקן עצמי של האמן כ"אחר" של החברה האנושית, ההוא שמסתכלים עליו במשקפיים אחרים, זה שלוקה בתרדמה מנטאלית אחת לכמה זמן. בכל זאת, העניין האמיתי מבחינתי התגלה דווקא בחוויית הצפייה בעבודה ולא בתכנים שהיא מציעה.

 

מול העבודה שהוקרנה על קיר ענק הוצבו פופים שחורים לישיבה לנוחות הצופים, בין השאר בשל אורכה הנכבד של העבודה. הפוף והחושך הנעים עושים את שלהם, ועל הצופה משתלטת תחושת שלווה ביתית משונה, זרה מאוד לחלל המוזיאלי בדרך כלל.

 

על הפוף מימיני ראיתי אישה ישנה והתרגשתי באמת. מי היה מאמין שמוזיאון יכול להציע

אפשרות קיצונית כל כך של נינוחות? סוג של לגיטימציה להניח בצד את ארשת הפנים האינטלקטואלית ולהרשות לעצמך להירדם בפומבי מול אמנות?

 

המוזיאון והמהלך האוצרותי מתגלים כאן בתור מכוננים של אקט קונספטואלי, שמעבר לתיאוריה ולהררי המילים, עושים כאן בשורה התחתונה מעשה אנושי. בדומה להצעה לקחת מזכרת מתוקה מגבעות הממתקים שהציב גונזלס-טורס בעבודותיו בשנות התשעים, המוזיאון מציע לך סוכרייה: תרגיש בנוח. "תהיה עצמך". בשביל התחושה הזו היה שווה להיתקע בפקק לפתח תקווה.