לבנים יש רגשות? כן, אבל פחות

איך הפך ספר שבשם שלו יש מילים כמו "יומן" ו"חנון" לספר הכי מקובל? לרינת פרימו יש כמה תובנות בקשר לרב המכר "יומנו של חנון" וגם בקשר לבנים מתבגרים בכל מיני גילאים

כמו כל הילדים בכיתה, גם אני קראתי את הספר "יומנו של חנון". הייתי סקרנית לדעת מה הפך ספר שיש בשם שלו מילים כמו "יומן" ו-"חנון", לספר הכי מקובל בטבלת רבי המכר. הנה כמה תובנות:

 

תובנה מס' 1: יש פחות מה לקרוא

בספר שכתוב באותיות כתב גדולות בשורות דמויות מחברת ועם כמה ציורים בכל עמוד – יש הרבה פחות מילים! זה גאוני, כי מבחוץ זה נראה כמו ספר לכל דבר, אבל צריך לקרוא הרבה פחות.

 

תובנה מס' 2: בנים מתבגרים לאט

בנים מתבגרים ממש ממש לאט, אם בכלל. הספר הוא יומן של נער שובה לב בשם גרג הפלי. הוא מעיד על עצמו שהוא בתחילת חטיבת הביניים. עשיתי חישוב מהיר (עשרים דקות בערך) ופענחתי שהוא צריך להיות בסביבות גיל 12. כבר בהתחלה הוא מתרה בקוראים שהוא לא מתכוון "לכתוב את ה'רגשות' שלו, או מה שזה לא יהיה". הוא עומד בהבטחה הזאת כמו גדול. שלל נושאים מכסה היומן: מריבות עם האח, מריבות עם ההורים, מריבות עם חברים, מריבות עם מורים והפרשות גוף שונות. הרגש המורכב ביותר שזיהיתי היה שמחה לאיד.

 

העובדה הזאת הופכת להיות מדהימה באמת כשנזכרים שאת הספר לא כתב ילד בן 12 אלא איש גדול. מבוגר. זאת אחת הכניסות המופלאות בספרות הילדים לתודעה של ילד בן 12. סיור אנתרופולוגי בשמורת טבע אותנטית. חייבים להסיק אחת מן השתיים: או שלג'ף קיני, הסופר, יש זיכרון ממש מצוין או שהתודעה של בן 12 לא באמת עזבה אותו.

 

אני חושבת שהמסקנה המדוייקת ביותר תהיה שכמו שבכל אדם שמן מסתתר אדם רזה, כך בכל גבר בוגר מתחבא (לא מספיק טוב) ילד בן 12.

 

תובנה מס' 3: למה בנים נחשבים מצחיקים 

סוף סוף הבנתי למה בנים נחשבים מצחיקים יותר. פשוט, טווח הדברים שנראים להם מעוררים צחוק, הוא רחב לאין שיעור מזה של בנות. אם, למשל, תחליטו לחטט באף ולהראות את הממצאים לבת – קיימת אפשרות שהיא לא תצחק. עם בנים כנראה שאין סכנה כזאת.

 

אני אנסה לחדד את הנקודה בעזרת שאלת אישיות: בזמן האחרון לא מרפה ממך רעיון על חתיכת גבינה מסריחה שהותכה לרצפת מגרש הכדורסל בבית הספר. האם את/ה:

 

1. מעז/ה להעלות את הנושא בלחישה באזני הפסיכולוג, כדי לברר אחת ולתמיד איזו טראומה מזכירה לך גבינה שפג זמנה.
2. מכניס/ה את הרעיון כעלילה מרכזית לספר נוער שאת/ה כותב/ת, זוכה בפרסים ועושה מלא כסף.

 

אם בחרת ב', אתה ג'ף קיני. ברכות.

 

תובנה מס' 4: מיהו החנון? 

מתברר שאני כבר לא יודעת מה נחשב חנון ומה קול. בזמני, הבנים החנונים היו אלה עם הרגשות. לכן היה כל-כך כיף לזרוק עליהם קליפות של קלמנטינה. כי הם היו בוכים מזה. הם היו מאוהבים במלכת הכיתה ומציירים לה ציורים מביכים. במקרים הקיצוניים, הקשים ביותר, היה להם אפילו שכל.

 

לגרג הפלי אין שום בעיה כזאת. הוא ילד חסר כל רגישות, לא חכם והולך עם העדר. אני הייתי בטוחה שזה מה שהופך אותך לקוּל. מה לא הבנתי נכון?

 

תובנה מס' 5: יותר קל להיות בן, אפילו חנון

הנה סיטואציה מהספר: גרג מופיע בתפקיד עץ בהצגת בית הספר. באמצע ההצגה אחיו הקטן צועק את הכינוי המביך שהמציא לו, "בובי". בפרץ השראה, גרג מצליח לגלגל את הכינוי אל העץ לידו, ארצ'י קלי. למחרת הוא רואה שמציקים לארצ'י קלי במסדרון, דוחפים אותו וקוראים לו "בובי". רק הסיטואציה הזאת היתה יכולה להיות סוד אפל וטעון בספר אחר. רגשות אשמה כבדים על זה שילד אחר חוטף מכות בגללך מלווים בקורטוב הקלה על כך שלא אתה שם מושפל לעיני כולם. האם להודות שאתה הוא "בובי"? האם לתת לארצ'י קלי לספוג את הלעג במקומך? חמישה עמודים של הגיגים מיוסרים אפשר לכתוב על זה.

 

והנה מה שכתוב על המאורע בספר: "היום אחרי שעה חמישית ראיתי שמציקים לארצ'י קלי במסדרון. ככה שנראה שמעכשיו אני יכול לנשום לרווחה". אח, כל-כך פשוט. די ברור על איזה צד של פרוסת הכרומוזומים מרוחה החמאה. אין ספק שיותר קל להיות בן. אפילו חנון.

 

תובנה מס' 6: ספר כיפי ואינטילגנטי

ואם מה שהבנתם עד עכשיו הוא שלא אהבתי את הספר, טעיתם. כל ספר שגורם לי לצחוק בקול רם, רוכש את ליבי לנצח ו"יומנו של חנון" עשה את זה כמה וכמה פעמים. זה אחד מספרי הנוער הבודדים בזמן האחרון שהגיבור שלו אינו ילד קוסם שנלחם בכוחות האופל, מה שמצביע על חשיבה מרעננת ומקורית בתוך ים תואמי הארי פוטר.

 

"יומנו של חנון" הוא ספר כיפי, כתוב טוב ואינטילגנטי שאפשר לתת גם לילד שקריאה היא לא הבילוי המועדף עליו ולהיות די בטוח שהוא יהנה. הספר הוא חלק ממגמה של השנים האחרונות שבה הבנים משיבים מלחמה ואומרים: אנחנו ממאדים וטוב לנו עם זה. מי שתנסה לגרור אותנו לנוגה, תקבל גבר עם טעם מגובש מדי בכלי אוכל.

 

ברצינות, זה מפגן מעורר התפעלות של הבנה אמיתית בנושאים שמעניינים בנים על סף גיל ההתבגרות. הפעם האחרונה בה היתה לי הרגשה שמישהו באמת מכניס אותי לאותו עולם ילדות אקזוטי של בנים היתה בסרט "אני והחבר'ה". חבורה של בנים באותו גיל ישבה סביב המדורה ודנה בעניינים משמעותיים כמו: מי יותר חזק, באטמן או סופרמן? ושאלה מהותית אפילו יותר: אם מיקי הוא עכבר ודונלד הוא ברווז ופלוטו הוא כלב, אז מה, לעזאזל, הוא גופי?

 

תוך כדי קריאה חלפה במוחי המחשבה שאולי כבר עבר זמנו של המשחק "הבנות נגד הבנים". אולי אני סוחבת משקעים של דור קודם, משקעים שפג תוקפם כמו אותה גבינה מסריחה במגרש הכדורסל בבית הספר של גרג הפלי.

 

"תגידי," שאלתי את הבת שלי, בת 11. "את חושבת שלבנים יש רגשות?"

"בטח שיש," היא אמרה בלבביות. "אבל פחות".

 

• "יומנו של חנון". ג'ף קיני. מאנגלית: תומר קרמן. כנרת בית הוצאה לאור.

 

לחצו כאן למדור ספרי הילדים.

 

• רינת פרימו היא סופרת ילדים, מחברת הספרים: "איה, אאוץ', אווה", "אמא מושלמת" ועוד.