סיפור המלחמה הזוכה: "על האש"

הסיפור הזוכה בתחרות "קולות מלחמה" הוא "על האש", של נטע דנציגר בת ה-26. הסיפור מתאר הווי של יום בחיי בחורה צעירה החיה בין אזעקות, מקלטים, חברים וספרים

הסיפור "על האש" של נטע דנציגר הוא הזוכה בתחרות "קולות מלחמה" - גולשים כותבים על המלחמה בעזה. דנציגר, בת 26, גרה בגבעתיים, מוזיקאית בוגרת רימון, סטודנטית לתואר ראשון בספרות, באוניברסיטת תל אביב. דנציגר תקבל שלושה רבי מכר מתנת הוצאת "ידיעות ספרים". סיפורה נבחר פה אחד על ידי ועדת השופטים שכללה את אריאנה מלמד, מבקרת הספרות של ynet, פרופ' ניסים קלדרון מהמחלקה לספרות עברית באוניברסיטת בן-גוריון ועמיחי שלו, עורך ערוץ הספרים של ynet.

 

ערימה של ספרים לפותה בשתי ידיים, מתנשאת מעל הראש. מסתירה את העיניים.

את הדרך לחדר מהספרייה היא מכירה מהרגליים.

בבוקר מיהרה לפני שסוגרים. שלחו סמס שעובדים במתכונת מצומצמת בגלל המצב.

בקושי נרדמה בלילה. התעוררה בבהלה, רצה בשביל עם הטריינינג והשיער הסתור.

דמיינה את סוף השבוע בלי משהו טוב לקרוא ונבהלה.

קצת לפני החדר שלה שמעה פתאום את הקול המוכר מבשר "צבע אדום".

גרוסמן, אבידן ואפלפלד התגלגלו על הריצפה, נשמטים מתוך הערימה שבידיה. עוד לא התרגלה לשניות האלה, מרגישה כמו עכבר במבוך, מתרוצצת.

במהירות ציירה במוחה את מפת הקיבוץ ואת חדר הבטחון הקרוב ביותר.

רצה בתוך המפה לעבר החץ האדום.

את הספרים השאירה שם.

 

בשנייה שהגיעה למקלט שמעה את ההדף. נפילה. הרימה את עיניה לקול צפצוף ה-סמסים.

כל החברים קיבלו הודעה: "להישאר במקלט". היא ראתה את עדי וזיו בפינה והתיישבה לידם.

"גולי, מה קורה? איפה היא תפסה אותך?" זיו נראה רגוע יחסית. אולי כי לא רצה שעדי תדאג.

"חזרתי מהספרייה. נשארתי בלי משהו טוב לקרוא".

 

גם עדי וגם זיו התחילו לצחוק. "מה אתם צוחקים?" היא הסתכלה עליהם בתמיהה. לא מבינה מה כל כך מצחיק ועוד כשיושבים במקלט. הם לא ענו לה. רק המשיכו לצחוק בצחוק שהלך ונהיה גדול והיסטרי, מטלטל את כל הגוף. לא עברו כמה שניות וגם היא הצטרפה אליהם, לא כי ידעה מה מצחיק, רק כי זה היה מדבק. כי זה היה מתבקש.

"מה כל כך מצחיק ועוד כשיושבים במקלט?" (צילום: אבי מועלם)

 

"או... " זיו נאנח ולפת את הבטן שלו תוך שהוא מעווה את פניו.

"את באמת לא מבינה מה מצחיק גולי? את הבנאדם היחיד שמטריד אותו להיתקע בלי ספר טוב בזמן שיש פאקינג מלחמה". "האמת, את הבנאדם היחיד שאני מכירה שמצליח לקרוא משהו עכשיו". עדי המשיכה לגחך.

"טוב, את לא מצפה שאני אפסיק לקרוא פתאום. חוץ מזה אני מאמינה באסקפיזם".

"באמת גולי, אז למה את עוד פה? כל המשפחה שלך נסעה כבר. האמת, אני לא מבינה למה את נשארת".

"אסקפיזם מנטלי, עדי. מנטלי".

"אנחנו נוסעים היום למשפחה של עדי ברחובות. את מוזמנת לבוא אם את רוצה".

 

עננה של רצינות נחתה עליו פתאום. את זיו אני מכירה מאז שאנחנו קטנים. גדלנו ביחד. הוא ועדי התחתנו לפני שנה. ידעתי שהיא רצתה לעזוב הרבה קודם.

"תודה. אני בינתיים עוד נשארת".

אולי כי יותר קל לי להישאר. אולי כי אני רוצה, חשבה בינה לבינה.

"צבע אדום", "צבע אדום", צבע אדום".

 

"אני לא יכולה לסבול את האישה הזאת. יש לה את הדיבור הכי מלחיץ במדינה. אני רק שומעת אותה ואני נכנסת לחרדות. לפעמים אני גם מדמיינת שאני שומעת אותה בלי קשר לאזעקה, ככה סתם, אתמול בכלבו, מישהי שאלה את איפה יש לחמניות והיה נדמה לי שזו היא. חיפשתי אותה בעיניים. הקיבוץ הזה הפך אותי באופן רשמי לפסיכית".

זיו הסתכל על הריצפה בזמן שעדי דיברה.

"טוב, זה לא הקיבוץ עצמו אשם, את יודעת".

"נכון, זה אתה".

 

בזמן שהם התווכחו נשמעה נפילה נוספת, עמומה יותר. בטח נפילה בשדרות הפעם. "אני דווקא חושבת שיש לה טון מרגיע. אני מרגישה שהיא אומרת:  'גולי, יש צבע אדום, אבל אל תיבהלי. רוצי למקלט הקרוב. יהיה בסדר'. הקול שלה גם חם כזה".

 

שניהם התחילו לצחוק שוב. לא צחוק גדול כמו קודם, אבל מכל הלב. האישה של הצבע האדום, בזמן האחרון היא כבר קיבלה גוף. בהתחלה היתה רק קול. סתם קול. יש לה שיער חום, ארוך וגולש ושפתיים משורבבות ורכות, משוחות תמיד בליפסטיק. קמט של דאגה מתקמט לו במצח שלה, בין הגבות, בכל פעם שהיא אומרת "צבע אדום".

 

"זה יפה שאת מוצאת חום באישה של הצבע האדום. את הורסת גולי. הורסת", זיו חייך וטפח לי על הזרוע. "טוב חברים, למרות שמאד שמחתי לשמש לכם כאתנחתא קומית, אני הולכת לאסוף את הספרים שלי מהדשא כי אמור לרדת היום גשם".

 

***

 

מהנגריה של אבא שלי לא נשמע הרעש הרגיל. חוץ מהדי הפיצוצים מכיוון עזה, היה שקט מופלא בקיבוץ. היו עננים כהים בשמיים ונראה היה לי שהחזאי צדק ותיכף יתחיל גשם. ניסיתי למהר, אבל הרוח שהתגברה דחפה אותי שוב ושוב אחורה. החולצה שלי הרגישה דקיקה ומפקירה.

 

כשהגעתי לספרים הם נראו כמו ג'וקים ברגעי גסיסתם, אחרי שריססו אותם בפליט; על הגב, הדפים שלהם מתנופפים ביאוש לכל עבר. מיהרתי לאסוף אותם אלי. אחד אחד.

 

הרוח התחזקה ודברים החלו לעוף באוויר כמו גשם של דגים מתים מהשמיים. חתיכות קטנות של אפר ריחפו ונשרו עלי ועל האדמה. דפים צהובים התעופפו ברוח. תפסתי אחד ביד, מילים בערבית. שמטתי אותו מיד. בלי לדעת מילה בערבית ידעתי שבא מעזה. ידעתי שהרוח העיפה אותו הנה, ושגם האפר שניסיתי נואשות להדוף מהעיניים, בדרכי חזרה לחדר - הוא משם.

 

הנחתי את הספרים על השולחן והתפשטתי במהירות. תלשתי מעלי את הבגדים. הסתובבתי בחדר עירומה, דחפתי אותם למכונת הכביסה ורק אחרי שראיתי את המים והסבון מתחילים להסתובב - נרגעתי. נכנסתי לטוש והפקרתי את עצמי לזרם הלוהט. בזמן שהתנגבתי שמעתי את הטלפון מצלצל ורצתי לענות.

 

"הי אמא. מה נשמע?" אמא שלי נשמעה מודאגת מהצד השני של הקו.

"למה את עושה לי את זה?" היא שאלה אותי ביללה. אמא היא מלכת הדרמות, לכן לא התרגשתי ממשיכות האף והקול הסדוק.

"אמא, אני נשארת בינתיים. אל תדאגי, אני רצה למקלט כשצריך. אני בסדר"

"למה? למה את עושה לי את זה? וגם לאבא שלך. איך לדעתך הוא מרגיש, הוא עזב את הקיבוץ שלו והבת שלו נשארה?"

 

אבא התקשר אלי אתמול בערב ואמר לי שהוא מבין למה נשארתי. לולא אמא גם הוא היה נשאר, אבל הדרמות שלה יכולות להכאיב יותר מפגיעה ישירה של קסאם.

"אמא, אני בן אדם מבוגר, למה את לא יכולה לכבד את ההחלטה שלי?"

"אמא. אני נשארת וזהו. אני צריכה להתלבש. יש לי משמרת בקפה. מה שלום חמו וסבתא?"

"הן בסדר. תגידי, ראית במקרה את לאה? סימה סיפרה לי שהיא נשארה ושהיא התחילה בינתיים לעבוד על התפאורה של ההצגה. בטח מנצלת את המצב כדי להחליט לבד על העיצוב, עד שנחזור היא תציב עובדה מוגמרת".

 

אמא היא המנהיגה של קבוצת תיאטרון החובבים בקיבוץ שלנו, הם כבר העלו ארבעה מחזות.

פתאום נזכרתי בסולו שלה מ"מלכת האמבטיה" לפני שנתיים. כמה התרגשה. "פגשתי תותח ביישן. תותח עם נקודת חן. הוא אמר שמאד לא נעים לו. להכניס פגז לכולכם".

"חמו רוצה אותך. ביי מתוקה. תשמרי על עצמך".

 

***

 

החלטתי לקחת את הקטנוע כדי לנסוע לקפה. אין סיכוי בעולם שאני הולכת שוב ברוח הזאת. בדרך התחלתי לצחוק כי נזכרתי במה שחמו סיפרה לי. חמו היא אחותי הקטנה והיא האדם הכי מצחיק שאני מכירה. היא סטודנטית להנדסה פה ב"ספיר". היא, בניגוד אלי, ברחה עם אמא ואבא לסבתא דינה ביבנה.

 

בינתיים, בשבוע האחרון, גם ביבנה נפלו טילים, אז גם שם הם צריכים לרוץ למקלט, למרות שההבדלים, כך היא מספרת, הם שמיים וארץ - "ארבעים וחמש שניות זה המון זמן", היא אמרה לי אתמול.

"בינתיים, גם ביבנה נפלו טילים" (צילום: אבי מועלם)

 

"גולי, את יודעת מה אני יכולה לעשות בארבעים וחמש שניות? אני יכולה להכין חביתה, לעשות סקס עם גבר ממוצע, לחרבן, להוריד שיר באינטרנט, לקרוא שלושה מיילים, לעשן חצי סיגריה, למרוח ליפסטיק, לצחצח שיניים ולעבוד על אמא שלא שמעתי ולהגיע ברגע האחרון. אין סוף!"

 

היום היא סיפרה לי עוד סיפור מצחיק: אתמול בשמונה בבוקר היא התעוררה למשמע האזעקה. לחמו יש תלתלים ענקיים וסבוכים, היא תמיד אומרת שהשיער שלה הוא העונש שלה בעודה בחיים, ושבגלל זה בטוח תגיע לגן עדן.

 

בכל בוקר יש לה טקס; היא מרטיבה את השיער, מורחת מסכת הזנה ומייבשת. אחר כך מורחת שמן קוקוס ועושה צמה הדוקה. רק אחרי חצי שעה היא פותחת את השיער ומייבשת אותו עם פן וגם אז הוא מקורזל נורא. היא לא מדברת עם אף אחד בבוקר לפני שהיא מסדרת את השיער. היא אומרת שהאזעקות המקוללות האלה מאלצות אותה להתמודד עם השיער שלה כמות שהוא, בלי הגנה. זה נושא ממש רגיש אצלה. לא עזרו כל המומחים. היא אפילו נסעה פעם עד לתל אביב לשוקי זיקרי. גם הוא לא הצליח להושיע אותה.

 

"גולי, אני מתעוררת מהשינה וככה כמו שאני עם הפיג'מה והשיער, אני נופלת מהמיטה, רק שתדעי לך שהאישה של הצבע האדום הרבה פחות מלחיצה. ואז אני רצה למזווה".

המזווה של סבתא שלי הוא במקרה גם הממ"ד בבית שלה.

 

"אני עומדת שם עם השיער, בין המוני קופסאות מלפפונים חמוצים וזיתים סורים דפוקים שסבתא קנתה למלחמה, ואמא מנסה ליישר לי אותו ואומרת 'מה יהיה עם השיער שלך, ואת כל כך יפה, כל כך חבל', ופתאום בין עשרות קופסאות השימורים את מי אני רואה? את לא תאמיני - את עליזה שריקי".

 

"לא נכון", עניתי לה. עליזה שריקי היתה השכנה של סבתא שלי המון שנים. לפני שנתיים היא עברה לבית אבות. הבת שלה בנתה בית גדול וחדש במקום הבית הישן הקטן שהיה לה. עליזה שריקי היתה אטרקציה גדולה כשאני ואחותי היינו ילדות שמגיעות לסבתא בחופשת הקיץ; אישה שמנה ונמוכה שלבשה שמלות מנופחות של גברות אנגליות, שפתיים שמשוחות תמיד בליפסטיק אדום בוהק ולחיים משוחות בשני עיגולים מוקיוניים של רוז' ורוד.

 

היה לה שיער ארוך מאד וגולש בצבע בלונד כמעט לבן, שתמיד נראה אותו דבר. לבעלה קראו חיים והוא עבד בחברת חשמל. לחמו ולי הייתה תקופה של משחקי בלשות; קיבלנו מסבא מכשירי ווקי-טוקי והיינו מדמיינות שאנחנו סטארסקי והאץ' ומדברות על ה"חקירה" וה"חשוד" ברוב חשיבות. 

 

באותו קיץ בלשי החלטנו שאנחנו חייבות לפצח שתי תעלומות: האם גברת שריקי אכן לובשת פאה והאם היא מנהלת רומן סודי עם גבי מהמכולת בקצה הרחוב? נושא הפיאה אמנם אומת, אך המשך החקירה שלנו נקטע כשחמו נפלה מעמדת התצפית שלה בעץ של גברת שריקי ושברה את היד. מאז אותו יום היא לא אהבה אותנו, והיתה מכנה אותנו שלא בפנינו "זו עם השיער והממושקפת הקטנה".

 

"אני רואה אותה פתאום, עדיין הלומת שינה, ואז היא אומרת לי 'חמוטל, מה שלומך?' ונוגעת לי בשיער! אף אחד לא קורא לי חמוטל חוץ ממנה! היא באה לבקר את הנכדים שלה ובאה להגיד שלום לסבתא כשהתחילה האזעקה. דרך אגב, היא עדיין עם אותה פיאה, ליפסטיק ורוז'. איזה מזל שיש דברים שלא משתנים הא סיס?"

 

"אז את לא מגיעה ליבנה בזמן הקרוב הא?" היא שאלה אותי כששתינו דמענו מצחוק.

"לא. אני נשארת".

"כן. הבנתי את זה". חמו ידעה לא לשכנע אותי. היא גם לא שאלה אותי למה. אין לי ולא תהיה לי תשובה למה. קורה כאן משהו שאני חייבת לראות. אני חלק ממנו.

 

***

 

כשהתקרבתי עם הקטנוע לכיוון תחנת הדלק בכניסה לקיבוץ, ראיתי התקהלות המונית של מכוניות ואנשים. פילסתי דרך וחניתי ליד הכניסה לבית הקפה הקטן בו אני עובדת. כמעט כל האנשים היו במדי צבא, זיהיתי גם כמה עיתונאים. אור הלר נראה כמו מי שזקוק בדחיפות למקלחת ולאיזה שבועיים רצופים של שינה.

 

חוץ ממשאבות הדלק, היו במתחם התחנה גם בית הקפה הקטן שלי, חנות של אלונית ומסעדת "על האש" של שמלצר. לפני שהוא פתח את המסעדה, השטח עמד ריק לפחות שנה, אף עסק לא הצליח לשרוד שם.

 

ההתגודדות הגדולה ביותר היתה לפני המסעדה שלו; עשרות גברים רעבים, ריח של ברביקיו ענק. חיילים עם מדים מלוכלכים, חלקם אפילו בדם, לא מגולחים, אדומי עיניים, טורפים פיתות מטפטפות טחינה. אני מעולם לא אכלתי אצלו, מטעמי צמחונות כמובן.

 

שמלצר קיפץ מאחורי הדוכן, כשמאחוריו הגריל הלוהט ומכל צדדיו ערימות ענקיות של בשר מכל הסוגים. חלק מהערימות היו יותר גבוהות ממנו. הוא עמד שם כמו רמבו, עם הבנדנה הלבנה שמודפסת עליה המילה "שמלצר", מנצח על העובדים שלו שגם להם בנדנות זהות.

 

בין הזמנה להזמנה שמעתי אותו מנהל שיחות ערות עם החיילים, מביע את דעתו על המצב, מציע טקטיקות צבאיות, או קורא מנטרות כמו: "הקם להורגך השכם להורגו", שקיבלו הדהודי הסכמה בין ביס לביס. כל חייל שעזב את המסעדה זכה לאותה ברכת שלום - "תראה להם מה זה גבר! בשביל המדינה!"

 

שמלצר לא בן משק מקורי, הוא הגיע מהצפון לפני חמש עשרה שנה בערך. הוא טען שהוא הגיע בגלל תפקיד צבאי סודי - "לאמן חיילים". אף אחד לא ידע בדיוק מה הוא עשה, אבל רוב הזמן הוא הסתובב בקיבוץ במדי ב'. בשנים האחרונות הוא היה מאמן חדר הכושר שלנו, אבל התלוננו עליו אז הוא פוטר.

 

יש לו גרושה ושני ילדים שגרים בחיפה. לכאן הם אף פעם לא מגיעים. הוא ידוע בדעות המיליטנטיות הקיצוניות שלו, רוב האנשים צוחקים עליו מאחורי הגב. מה שכן, הוא המתנדב המסור ביותר בחמ"ל של הקיבוץ. השריף. לפני חודשיים הוא פתח את "שמלצר", והנה - זו שעתו הגדולה.

 

בזמן שהתבוננתי על ממלכת שמלצר, התחילה שוב אזעקת צבע אדום. בגלל שבשטח של התחנה אין שום מיגון - התרחקתי לצד האחורי, זה שרחוק מהדלק עצמו, ונשכבתי על הריצפה עם הידיים על הראש. הרהרתי במהירות שבה התחלתי לרוץ בגלל כל האזעקות. דמיינתי איך אני, האיטית בדרך כלל, ממנפת את הכשרון החדש הזה; איך באולימפיאדה של לונדון 2012, כשאני זוכה במדליית זהב בריצת מאה מטר, אני מקדישה אותה לעם ישראל כולו, לתפארת מלחמת עזה, עופרת יצוקה, 2009.

 

שמעתי שריקות ממש קרוב אלי, הבום הרעיד את האדמה ואת הלב.

כל הטלפונים התחילו לצלצל במרץ, וחלק מהחיילים נכנסו למכוניות ונסעו.

ניגשתי לקפה. קשרתי את הסינר השחור, העברתי כרטיס והתחלתי משמרת.

הכנתי עשרות כוסות קפה במשמרת הזו. האנשים לא הפסיקו להיכנס.

כשהרמתי את הראש מהמכונה, לרגע ראיתי פתאום את גבע שלומד איתי באוניברסיטה.

הוא נקרא לצו שמונה. התחבקנו. הוא סיפר שעוד לא היה בפנים. שהוא מפחד ממה שיראה. מפחד בכלל. לא ידעתי מה להגיד לו. גם אותי זה הפחיד.

 

כשחזרתי לחדר קבלתי סמס: "יש הופעה היום בפאב של הקיבוץ". איזו להקה מתל אביב. בינתיים פתחתי את אחד הספרים שלקחתי היום מהספרייה, אבל לא הצלחתי להתרכז. יצאתי לסיבוב ברגל. לא ידעתי מה לעשות עם עצמי ועם כל המחשבות שהתרוצצו בי. הקיבוץ נראה לי אפל כל כך, למרות שהאור היה רגיל. נכנסתי לפאב. בקושי עשרה אנשים היו שם. השאריות של השאריות.

 

הלהקה עלתה לנגן והסולן אמר שקוראים להם "שוטי הנבואה", ולמרות שהם התפרקו לפני כמה חודשים הם התאחדו במיוחד לכבוד ההופעה בדרום. מעניין לי את התחת. נראה לי שהוא ציפה למחיאות כפיים, אבל אף אחד בקהל לא זז. אחרי שתיקה הוא אמר שהם מתחילים בשיר אופטימי בגירסה אקוסטית מיוחדת.

"קוראים להם שוטי הנבואה והם התאחדו במיוחד לדרום" (צילום: אורי פורת)

 

"הכל יהיה בסדר, פנאן..."

אחרי שני שירים הרגשתי חוסר נוחות ויצאתי החוצה. האויר צרב לי את הפנים ואת כפות הידיים כמו כוויה. טיפסתי על הגבעה שליד מגרש הכדורגל, עזה נגלתה במלוא תפארתה, לשונות לשונות של אש. אור ענק ולוחש, עזה בוערת, עזה בוערת. הצטמררתי ונשרפתי בבת אחת, כאילו התכסיתי כולי באפר שנשר עלי בבוקר.

 

אחרי כמה דקות לא יכלתי לשאת יותר את האש. המשכתי ללכת לעבר החדר, מתפללת שלא יהיה צבע אדום. טיפה ועוד אחת ואחר כך גשם של ממש התחיל לרדת. זלעפות. ראיתי מרחוק דמות מתקרבת, כמה מטרים ספורים קדימה זיהיתי את שמלצר.

 

הוא מתייחס לריצות הלילה שלו באדיקות דתית כמעט. בחום ובקור, תמיד בלי חולצה, עם שורטס כחולים ועם הבנדנה הלבנה המפורסמת, הרבה לפני שהיה כתוב עליה "שמלצר, המסעדה". שנינו הלכנו בשבילים מקבילים והיה נראה לי שהוא אינו רואה אותי כלל עם הגשם הזה והאדיקות שלו.

 

רעש גדול של מטוסים ומסוקים טירטר בשמיים, שמעתי בום ועוד אחד ועוד. סדרה שלמה. פתאום הגיחו עוד מטוסים. עמדתי והסתכלתי. הם נראו כל כך קרובים, כאילו עוד שנייה הם מתרסקים עלינו. "צבע אדום " צבע אדום". לא היה לי כוח לרוץ. עמדתי נטועה במקומי. שמלצר נעמד גם הוא והסתכל לשמיים.

 

"אתם לא מפחידים אותי!" הוא צעק.

"אני אשאר פה אחרון אם צריך. רוצחים!"

"אתם חושבים שאתם יכולים לירות עלינו ואנחנו לא נגיב?! אנחנו יותר חזקים מכם!"

"אני לא מפחד מהחמאס!" הוא חזר על המשפט כמה פעמים. בפלג גוף עליון חשוף לגמרי, שורטס כחולים, עומד בפישוק, מתכופף קדימה וצורח לעבר עזה: "אנחנו נחסל אתכם".

 

"אההההה".. הצעקה שלו הדהדה מעל לקיבוץ וחזרה כהד. עמומה. כמו הבומים ששמענו. אצלם, אצלנו. "אתם לא מפחידים אותי", הוא המשיך למלמל, לא מפחד, נופל על הברכיים, מתבוסס בבוץ של אפר, מורח אותו על לחייו. עמדתי והסתכלתי עליו. הגשם המשיך לרדת. כל הזמן מתחזק, מנסה לשטוף אותנו, לכבות, כל פעם שופך עוד ועוד ועוד. וכלום כבר לא עוזר.

 

• מחר יתפרסמו שני סיפורים נוספים שנבחרו למקומות השני והשלישי.