"לא קל למצוא מישהי... מישהי מתאימה"
"הולל", הוא חשב על המילה בגיחוך. אם יש משהו שהתקופה הזו הבהירה לו, היה זה שזו לא הילולה. לפחות לא עבורו. הוא לא ידע לשחק את המשחק, ודי מהר הבין שהוא גם לא רוצה לשחק. מצד שני, כשביקש מחבריו להכיר לו בחורות, יוגב תמיד נתקל בתגובה דומה: "היא לא בשבילך, היא מחפשת מישהו רציני". סוף הסיפור
בפרקים הקודמים: יוגב, שנמצא במערכת יחסים עם ענת זה שנתיים, מכריז באוזני חברו גיא שזוגיות זה "פאסה". בבוקר הוא מתעורר ומגלה שענת נעלמה כלא היתה. הוא מנסה ליהנות מרווקותו החדשה, אבל לא מצליח להוציא את ענת מהראש.
השבועות הבאים עברו על יוגב כמו הזיה אחת ארוכה. כל דבר שעשה נראה לו מוכר, ועם זאת חדש. בעבודה, אחד הפרויקטים חייב אותו לעבוד בשיתוף עם מנהלת מכירות, ובניגוד למה שזכר, נראה לו שהיא לא מרגישה לגמרי בנוח לעבוד בצמוד אליו. בכל פעם שניסה להתבדח על משהו, היא חייכה במבוכה ואמרה משהו על חבר שלה.
כשביקר את ההורים הוא נחשף למה שהיה כנראה מנהג קבוע: אמא שלו שאלה אותו איך בעבודה ומה חדש, ואז, ממש כבדרך אגב, שאלה "ומה עם חברה? יש מישהי מעניינת?" באותו רגע אבא שלו היה נחלץ להגנתו: "למה את מציקה לו כל הזמן? כשתהיה מישהי הוא יספר לך" ואז היה פונה אל יוגב ומוסיף: "לא קל למצוא מישהי... מתאימה".
יוגב לא ידע מה לענות להם. מה יכול לומר? שהיתה לו חברה אבל היא נעלמה ואף אחד חוץ ממנו לא שמע עליה? או אולי, שהוא רווק הולל כבר כל כך הרבה זמן, שהוא דמיין שהיתה לו חברה?
"הולל", הוא חשב על המילה בגיחוך. אם יש משהו שהתקופה הזו הבהירה לו, היה זה שזו לא הילולה. לפחות לא עבורו. הוא לא ידע לשחק את המשחק, ודי מהר הבין שהוא גם לא רוצה לשחק. מצד שני, כשביקש מחבריו להכיר לו בחורות, יוגב תמיד נתקל בתגובה דומה: "היא לא בשבילך, היא מחפשת מישהו רציני", "אני לא רוצה שהיא תיפגע", או "אתה לא מעדיף לחפש באיזה פאב מישהי כמוך?"
היחידה שהסכימה, לאחר שכנועים רבים והצהרה ש"זה ממש מעליב שאת לא מאמינה לי ככה", היתה ידידתו הדס. "יש לי מישהי שיכולה להתאים", אמרה בהסתייגות, "אבל אתה נשבע לי שאתה לא עושה לה קטע מסריח!" נופפה באצבעה לעברו.
"איזה מין בנאדם את חושבת שאני?" שאל אותה בשיא הכנות. היא לא ענתה.
יוגב לא ידע כלום על הבחורה שהדס רצתה לשדך לו, פרט לשמה: טל. כשניסה לדלות מהדס פרטים נתקל בקיר בטון. "אם אתה רוצה להראות לי שאתה רציני, תבוא בלי לדעת כלום. בראש פתוח", ענתה וסירבה להוסיף עוד מילה. הם קבעו להיפגש, שלושתם, בבית קפה ליד הבית של הדס. לכולם היה ברור שמדובר בהיכרות, אבל הטענה הרשמית היתה שיוגב מחפש עבודה חדשה, וטל במקרה עובדת במשאבי אנוש בחברה קטנה ומתפתחת.
הוא היה חייב להשיג לעצמו יתרון כלשהו
הם קבעו בתשע בערב אבל יוגב איחר, בכוונה. הוא היה חייב להשיג לעצמו יתרון כלשהו, לראות אותה לפני שתראה אותו – להתיישב לשולחן קצת אחרי שלב ההתרשמות הראשונית. הוא הגיע לבית הקפה בתשע ועשרה וראה אותן נכנסות. אותן – הכוונה להדס ולבחורה נוספת, שראה רק מאחור. הן התיישבו ב"אקווריום" של בית הקפה, כשהדס עם הפרופיל אליו וטל עם הגב.
יוגב בחן את סביבת בית הקפה: לא היתה עוד נקודה בה יוכל לצפות בהן מבלי שיראו אותו. הוא ניסה להתמקד בטל, מחכה שאולי תסתובב לרגע ויוכל לראות את פניה. משהו בשיער החום החלק, בעיקולי הגב והאגן, בתנועות הידיים העדינות – נראה לו מוכר. ככל שחלפו הדקות התחלפה תחושת חוסר הוודאות בהבנה, ואחר כך בכעס. מישהו עשה לו תרגיל, והמישהו הזה הולך לשלם!
הוא נכנס לבית הקפה בשעטה, אל מול פניה המופתעות של הדס. "יוגב? מה קר..."
"חשבתם שתעבדו עליי, אה? חשבתם שאני אידיוט!" קטע את דבריה. "ואת..." פנה אל שכנתה, "אני לא יודע מה חשבת, אבל..."
המילים נעתקו מפיו כשסובבה אליו את פניה. היו לה עיניים ירוקות יפות, ואף סולד ויפה, ושפתיים עדינות ויפות.
אין ספק: היא היתה יפה. אין ספק: זו לא היתה ענת.
עברו שניות ארוכות עד שהצליח להוציא מילה מפיו. "אני... מצטער, אני... חשבתי שאת... יואו, אני לא מאמין, פשוט חשבתי שאת מישהי אחרת, שעובדים עליי". הוא ניסה להשפיל מבט אבל לא היה מסוגל להסיר את עיניו ממנה.
"אני יכולה ללכת..." חייכה אליו.
"לא, אל תלכי. כלומר, אני אשמח אם תישארי. מאוד אשמח".
"אני יכולה ללכת", הציעה הדס. יוגב הרים מבטו אליה בהתנצלות. "אני ממש..."
"עזוב, כבר שמעתי על הפסיכיוּת הזאת שנפלה עליך לאחרונה. בכל מקרה, אני סיימתי את תפקידי כאן – אפשר לומר בוודאות שהקרח נשבר". היא קמה, נשקה ליוגב על הלחי, ולחשה באזנו "דיר באלאק, כן?"
יוגב חייך אליה בתשובה כשהסתובבה ויצאה.
"אז מה? פסיכי, אה? בדיוק יש לי מחסור בכאלה בחיים", אמרה טל ולגמה מכוס הקפה שלה.
"יופי, תמיד אמרו לי שיש לי טיימינג מצוין".
"אז מה באמת הסיפור שלך? עוד רווק נצחי שלא מסוגל להתחייב לזוג נעליים, שלא לומר לאשה אחת?"
"לא", הוא עצר לכמה שניות, "סתם רווק".
"ומי זו, ה'מישהי האחרת' שחשבת שאני? אקסית מיתולוגית?"
יוגב הביט בשפתיה כשהגתה את המילה האחרונה והרהר בשבועות האחרונים ובתחושת הבלבול שאפפה אותם. הוא חשב על ענת כפי שזכר אותה: פניה שכאילו נגזרו ממגזין, עדינותה המלכותית, חוש ההומור שלה, חוכמתה, החום שהעניקה לו. דמותה המושלמת-מדי החלה מיטשטשת. הוא ניסה לחשוב על מאורע מיוחד בעברם, טיול שעשו, סרט שראו ביחד, רגע רומנטי כלשהו, תמונה משותפת שלהם, אבל כלום לא עלה בזכרונו. ממש כלום.
"לא אקסית", ענה לבסוף, "סתם חלום שהתערבב עם מציאות".