קולה של אמא

None

שיר: אורית גידלי; צילום: מיכל היימן פורסם: 30.01.09, 06:51

 

דיוקן עצמי עם מזרן, מיכל היימן, צילום, 1978

 

 

 

יורש העוצר / אורית גידלי 

 

 

1 

 

גּוּפְךָ נִגָּר עַל הַמִּטָּה. יָמִים טוֹבִים. וְרַק שְׂעָרְךָ הַמִּתְאָרֵךְ עוֹצֵר מִבַּעְדִּי

 

לִשְׂמֹחַ. הַשָּׁבוּעַ לָמַדְתָּ לָלֶכֶת. עוֹד מְעַט כְּבָר תּוּכַל לַעֲלוֹת בְּהַר הַמּוֹרִיָּה,

 

אָחִיךָ יִשְׁמָעֵאל לְצִדְּךָ. וּמִי מִכֶּם יוֹסִיף וְיַעֲלֶה עַכְשָׁו כְּשֶׁאֵין אִישׁ זוּלַתְכֶם,

 

לְהַצִּיעַ תַּחְתְּכֶם אֶת הָאַיִל. בְּנִי שֶׁלִּי, אֵיךְ אֵינֶנִּי מְמַלֶּטֶת אוֹתְךָ,

 

נוֹתֶנֶת לַזְּמַן לַעֲבֹר, לַשֵּׂעָר לְהִתְאָרֵךְ, לַיָּד שֶׁלְּךָ לְהִכָּרֵךְ עַל יָדִי מִתּוֹךְ

 

שְׁנָתְךָ. מְגַשֵּׁשׁ עִוֵּר אַחֲרֵי הַפִּטְמָה אֲנִי מַצִּיעָה לְךָ חָלָב, מַזָּה עָלֶיךָ

 

נִסְכֵי חוֹבָה.

 

 

 

2

 

וּמַה לַּחֲזָקָה וְלִשְׂעָרְךָ שֶׁיִּתְקַצֵּר לִבְלִי קוּקִיּוֹת, לִבְלִי יָדַיִם הַלּוֹטְפוֹת

 

קוּקִיּוֹת, יִתְקַצֵּר כְּמוֹ הַזְּמַן מִכָּאן וְעַד הַצָּבָא, וְעַד תַּלְתַּלֵּי הַטֶּלֶפוֹן הַפָּתוּחַ

 

בְּכָל הַשָּׁעוֹת, שֶׁכְּמוֹ תַּלְתַּלֵּי בָּנוֹת יְלֻטְּפוּ אֲרֻכִּים בְּיָדַי.

 

 

  

3

 

אַל תִּשְׁתֶּה, יוֹרֵשׁ הָעֹצֶר שֶׁלִּי, מִמֵּי הַמְּרִיבָה. הֵם צָבִים אֶת בִּטְנִי, אֶת

 

בִּטְנָהּ שֶׁל אַחֶרֶת שֶׁבְּנָהּ נֶהֱרַג בַּהַפְצָצָה. הִיא בִּקְּשָׁה שֶׁיַּצִּילוּ אֶת בְּנָהּ 

 

הַשֵּׁנִי שֶׁנִּפְצַע, אֲבָל הַבֶּטוֹן, אֲבָל הַחַיָּל (פְּלִיטֵי מַחֲנוֹת שָׁוֶה מַחֲנוֹת

 

פְּלִיטִים, עֲרֵמָה שֶׁל מַה נִּהְיֶה אִם לֹא נִהְיֶה חֲזָקִים), אֲבָל זְרִימַת הַדָּם

 

שֶׁנֶּעֶצְרָה רַק בְּעֵינֶיהָ, שֶׁקָּפְאוּ לְאַט עִם הַיֶּלֶד.

 

 

 

4

 

אַל תִּקַּח, יוֹרֵשׁ הָעֹצֶר שֶׁלִּי, חֵלֶק בַּהַפְגָּזָה, אַל תִּקַּח אֶת מַדֵּי אָבִיךָ

 

הָרֵיחָנִיִּים מִכְּבִיסָה, אַל תִּטְעֶה לְזַהוֹת בָּהֶם דָּבָר שֶׁאֵין בּוֹ סַכָּנָה, סַבּוֹן

 

נְטוּל סַבּוֹן, אַלִּימוּת נְטוּלַת כַּוָּנָה. רֵיחָם שֶׁהָיָה פַּעַם רֵיחַ זַיִת נֶעֱקָר

 

כְּדֵי לְפַנּוֹת מָקוֹם לַדְּרִיסָה, שֶׁלֹּא תְּהֵא לְךָ בָּהּ רֶגֶל.

 

 

 

5

 

אַל תִּקַּח יוֹרֵשׁ הָעֹצֶר שֶׁלִּי חֵלֶק אֲפִלּוּ בְּקוֹלָהּ שֶׁל אִמְּךָ, שֶׁהִיא מְהַסֶּסֶת

 

וְאֵינָהּ פּוֹרֶצֶת אֶת גְּבוּל בֵּיתָהּ. הַקִּירוֹת סָכִים עָלֶיהָ, סָכִים עַל יָדֶיהָ

 

הַסָּכוֹת עַל עֵינֶיהָ שֶׁנֶּעֶצְמוּ הַבֹּקֶר אֶל מוּל הָעִתּוֹן כְּשֶׁרָאֲתָה מַה

 

שֶּׁרָאֲתָה. אֲפִלּוּ בָּהּ אַל תִּקַּח חֵלֶק, הַשְׁאֵר אוֹתָהּ בְּבֵיתָהּ וַעֲזֹב אוֹתָהּ

 

שֶׁנִּטְרְפָה בִּינָתָהּ, אַחֶרֶת כֵּיצַד לְהַסְבִּיר שֶׁהִיא כְּבוּשַׁת מְתִיקוּתְךָ,

 

אֵינָהּ קָמָה לַעֲשׂוֹת דָּבָר.

 

 

2008

 

 

מתוך "סמיכות", הוצאת הקיבוץ המאוחד, ו"לצאת!", אסופת שירה נגד המלחמה בעזה