איך אנחנו יודעים שאנחנו יודעים?

הניסיון להגדיר את מושג הידיעה אינו פשוט, ואף שהוגי דעות מנסים לעשות זאת כבר למעלה מ-2400 שנה, המסך עדיין לא ירד על המערכה האחרונה

חיינו סובבים סביב ידיעתן של עובדות אלו ואחרות: אנו יודעים היכן אנו גרים, מי הם חברינו, לאן פנינו מועדות, באיזו שעה משודרת מהדורת החדשות, מיהו נשיא המדינה וכן הלאה. היכולת לדעת חיונית לחיינו ובלעדיה היינו כעלים נידפים ברוח, נעים ללא מטרה וללא התמצאות בעולם. אולם מהי הידיעה עצמה? כיצד אנו יודעים? אילו דברים ניתן לדעת? אילו סוגי ידיעה יש? האם קיימת ידיעה ודאית? ומהו היחס בין האופן שבו אנו תופשים את המציאות למציאות עצמה? שאלות אלו ואחרות, הנוגעות למושג הידיעה ותפישת המציאות, הן עניינה של האפיסטמולוגיה –תורת הידיעה (או: תורת ההכרה).

 

סוגים שונים של ידיעה

 

מושג הידיעה משמש אותנו באופנים שונים: אנו יודעים שכדור-הארץ סובב סביב השמש, שאיינשטיין היה פיזיקאי דגול ושתל-אביב נמצאת לחופו של הים התיכון; אולם אנו גם יודעים את האלפבית, אנו יודעים אלגברה (נסחפתי?), אנו יודעים את הדרך הביתה, ואנו יודעים לשחות ולרכוב על אופניים. על אף שבכל הדוגמאות האלה נעשה שימוש במושג הידיעה, ניתן להבחין בין שני סוגים שונים של ידיעה שמופיעים בהן: כשאנו אומרים שאנו יודעים את האלפבית, את הדרך הביתה או לרכוב על אופניים הרינו מתכוונים לכך שיש לנו יכולת מסוימת. לעומת זאת הידיעה שכדור-הארץ סובב סביב השמש, שאיינשטיין היה פיזיקאי דגול ושתל-אביב נמצאת לחופו של הים התיכון היא ידיעה של עובדות. ידיעה מהסוג הראשון מכונה "ידיעת-איך" (ability knowledge אוknowledge-how ). ידיעה מהסוג השני מכונה ידיעה פרופוזיציונלית (מלשון "פרופוזיציה": טענה, היגד), ובה נעסוק בטור זה.

 

האמנה שקרית אינה יכולה להיחשב כידיעה. לא נאמר על אדם שמאמין שאיינשטיין היה שחקן מפורסם, שהוא יודע שאיינשטיין היה שחקן. אם כן, תנאי הכרחי לכך שהאמנה כלשהי תיחשב לידיעה הוא שהאמנה זו תהיה אמיתית.

 

אנו רואים, אם כן, שצריכים להתקיים לפחות שני תנאים כדי שנסכים שפלוני יודע ש-p, באשר p היא טענה כלשהי. על פלוני להאמין ש-p, ועל הטענה p להיות אמיתית. אם אחד משני תנאים אלו אינו מתקיים, לא נוכל נאמר על פלוני שהוא יודע ש-p. נוכל לומר עליו שהוא רק מאמין ש-p (אם p היא טענה שקרית), או שאין הוא יודע ש-p (אם p היא טענה אמיתית אך אין הוא מאמין בה).

 

אולם האם שני תנאים אלו (שֶיחד מכונים האמנה אמיתית - true belief) הם התנאים ההכרחיים היחידים לִידיעה? כדי לבחון סוגיה זו נדמיין לעצמנו את התסריט הבא: אדם מסוים, שקונה כרטיסי הגרלה על בסיס קבוע, מאמין בלב שלם (לא רק מקווה, אלא משוכנע בכך), שהשקעתו תשתלם במוקדם או במאוחר, ושיום אחד יזכה בפרס הגדול. ואכן, באחד הימים מתבשר אדם זה, שכרטיס ההגרלה האחרון שרכש זיכה אותו בפרס הגדול, והפך אותו לאדם עשיר. הזוכה המאושר יוצא מגדרו מרוב שמחה וצועק: "ידעתי! ידעתי!". אך האם באמת ידע שיזכה? ללא ספק מדובר כאן בהאמנה אמיתית: הוא האמין שיזכה בפרס הגדול ואכן זכה בו. אולם נראה שלא נוכל לומר שאותו אדם אכן ידע שיזכה. הוא האמין שיזכה וזכה, אולם לא הייתה מעורבת כאן ידיעה ממש.

 

מדוע? משום שהאמנתו של אותו אדם בזכייתו העתידית לא הייתה מוצדקת. הסבירות לאירוע חריג שכזה היא כה נמוכה, שלא הייתה לו שום סיבה מוצדקת להאמין שאכן יזכה אי-פעם בפרס הגדול. אם להאמנתו היה בסיס איתן - לו, למשל, האחראי על תוצאות ההגרלה היה חבר טוב או בן משפחה אשר הבטיח "לסדר" את תוצאות ההגרלה, כך שכרטיסו יזכה בפרס הגדול - היינו רשאים לטעון שאותו אדם אכן ידע שיזכה. היה בסיס להאמנתו, שכן מישהו שיכול להשפיע על תוצאות ההגרלה הבטיח לדאוג לו שיזכה. אך בסיפור שלנו להאמנתו של הזוכה המאושר לא היה שום בסיס, ועל כן גם אם היה משוכנע שיזכה, הוא רק האמין בכך; הוא לא באמת ידע זאת.

 

ידעת שתזכה, או האמנת שתזכה? (צילום: index open) 

 

מקרה גטייה

 

הדוגמה לעיל מרמזת על-כך שהאמנה אמיתית אינה מספיקה כדי לכונן ידיעה. חשוב שלהאמנה יהיה גם בסיס מוצק; חשוב שניתן יהיה להצדיק את האופן שבו היא התגבשה. תפישה זו, שידיעה היא האמנה אמיתית מוצדקת מוכרת כבר מכתבי אפלטון, פילוסוף יווני בן המאות החמישית והרביעית לפנה"ס. בדיאלוג שנקרא "תיאיטיטוס" מוביל סוקרטס, מורו של אפלטון, צעיר בשם תיאיטיטוס, לימים גיאומטריקן מוכשר, למסקנה בדבר מהותה של הידיעה:

 

"דעה נכונה שיש עמה הסברה הגיונית, היא ידיעה, אך דעה נכונה שאין עמה הסברה הגיונית, היא מחוץ לגדר הידיעה"

 

אלא שבהמשך הדיאלוג מסתייג סוקרטס גם מעמדה זו, וכפי הנראה, המאמץ למצוא הגדרה קולעת למושג הידיעה לא הסתיים עד עצם ימינו אנו, כשרבים הם הקשיים העומדים בדרך להגשמתה של מטרה זו.

 

מעשה במרצה אמריקאי צעיר לפילוסופיה בשם אדמונד גטייה (Gettier), שבתחילת שנות ה-60 של המאה הקודמת חיפש נושא קל לכתיבת מאמר שיקנה לו קביעות במשרתו. אף שלא גילה עניין רב באפיסטמולוגיה (תורת הידיעה), נראה היה לו שיש ביכולתו להציע דוגמאות שבהן גם האמנה אמיתית מוצדקת אינה ראויה להיחשב כידיעה, והוא כתב על כך מאמר קצר שזכה לתהודה עולמית ואשר הקנה לו את הקביעות שבה חפץ. עד היום הדוגמאות שנתן ודוגמאות דומות להן נקראות מקרי גטייה.

 

להלן דוגמה כזו: נדמיין לעצמנו אדם שמשקיף מחלון הבית של חברו ואומר לחברו שיושב בחדר: "אשתך הגיעה". חברו קם ממקומו, ניגש לפתוח לאשתו את הדלת, וזו נכנסת ותוהה כיצד ידע בעלה על בואה. האמנם ידע אדם זה שאשתו הגיעה הביתה בטרם ראה אותה ניצבת בפתח הבית? ובכן, הוא בוודאי האמין בכך, וכראיה קם לפתוח לה את הדלת. מאחר שאשתו אכן הופיעה בפתח אף הייתה זו האמנה אמיתית. ומה לגבי הצדקת ההאמנה? האם הייתה לו סיבה טובה להאמין שאשתו אכן הגיעה? בוודאי. הוא לא ניחש זאת או חלם זאת; הוא הסתמך על מידע שקיבל מחברו הטוב, שהיה בעמדה שאפשרה לו לראות את כל מי שקרב לחזית הבית.

 

אבל מה אם התברר, שבמקרה זה חברו כלל לא ראה את אשתו אלא חמד לצון (אפשר שהשניים תכננו לראות משחק כדורגל בטלוויזיה ו"להוריד" כמה בירות, וקיוו לעשות זאת ללא הפרעה). לגמרי במקרה, וצירופי מקרים מעין אלו אכן קורים לפעמים, הגיעה האישה מכיוון החצר האחורית של הבית בעיתוי שתאם את הלצתו של החבר. מאחר שבעלה פתח לה את הדלת הייתה האישה משוכנעת שאכן ידע על בואה, וגם הבעל סבר כך עד שחברו, שבעצמו הופתע מצירוף המקרים יוצא הדופן, התוודה על דבר הלצתו.

 

לאור השתלשלות אירועים זו, האם נרצה לומר שהבעל באמת ידע שאשתו הגיעה? מצד אחד הוא האמין בכך, והאמנתו זו הייתה אמיתית ומוצדקת (נניח שחברו מעולם לא היתל בו בעבר); אלא שלמזל היה פה תפקיד מכריע: הייתה זו רק יד המקרה שבואה של אשתו תאם את הלצת חברו, וללא מקריות זו האמנתו של הבעל שאשתו הגיעה הייתה מתבררת כשקרית. לכן ל"מידע" שהחבר סיפק לא היה שום ערך בפני עצמו, ואין הוא יכול להיחשב כבסיס לידיעה.

 

דוגמה זו מראה שניתן להיות בעל האמנה שקרית מוצדקת, כלומר להחזיק בהאמנה מסוימת שאינה תואמת את המציאות, ושיהיו טעמים טובים להחזיק בה (זה בדיוק מה שהיה קורה לו אשת החבר לא הייתה מגיעה הביתה בעיתוי הנכון). כל מקרי גטייה מבוססים על מצב שבו מוצדק להחזיק בהאמנה, אשר ברגיל הייתה מתבררת כשקרית ואילו בעטיו של צירוף מקרים יוצא דופן ההאמנה מתבררת כאמיתית. בכל אחד ממקרים אלו לא נוכל לומר שהאדם יודע את אשר הוא מאמין בו: אף שיש הצדקה להאמנתו, האמנה זו אמיתית רק במקרה, ועל כן אין פה שום הישג קוגניטיבי; אף שמדובר בהאמנה אמיתית מוצדקת − אין זו ידיעה. מסקנה: בניגוד למסורת שקדמה לגטייה, אנו מבינים היום שידיעה אינה מתמצה בהאמנה אמיתית מוצדקת, וכי עדיין חסר משהו.

 

איך תדע מתי אשתך חוזרת הביתה? (צילום: index open)

 

ניסיונות לצאת מהסבך

 

הדוגמאות של גטייה טלטלו את העוסקים בתורת הידיעה, ואף שהיו כאלו שסברו שניתן יהיה להתחמק ממקרי גטייה באמצעות הגדרה מתוחכמת יותר של מושג ההצדקה, התברר שאין זה פשוט. אחת ההצעות הייתה, למשל, לדרוש שהאמנה אמיתית לא תתבסס על הנחות רקע שקריות.

 

במקרה שלעיל, גיבש האדם את האמנתו בדבר הגעתה של אשתו הביתה על סמך ההנחה שחברו דובר אמת (יתכן שהנחה זו לא התגבשה אצלו למחשבה ממש, אולם התנהגותו מעידה על כך שהייתה קיימת ברקע). אלא שהנחה זו הייתה שקרית (חברו לא דיבר אמת), ועל כן דרישה כזו תמנע מהאמנתו בדבר בואה של אשתו להיות ידיעה למרות היותה אמיתית ומוצדקת. אולם דרישה מסוג זה חזקה מדי ואם נאמץ אותה אזי יחשבו האמנות רבות, אשר אנו רוצים לראות בהן ידיעות, להאמנות אמיתיות מוצדקות שאינן ידיעות. יהיה קשה מאוד למצוא האמנה (שקרית או אמיתית) אשר אינה מסתמכת על אף הנחת רקע שקרית, וכך נצטרך לוותר כמעט על כל ידיעותינו, ולראותן כהאמנות בלבד, גם אם הן אמיתיות ומוצדקות (חשוב לשוב ולהזכיר כי "שקרית" אין פירושה בהכרח שקר יזום ומודע, אלא לא אמיתית).

 

דרך נוספת לנסות ולהגדיר את מושג הידיעה כך שיהיה חסין בפני מקרי גטייה היא לדרוש, שהעובדה שבנכונותה אנו מאמינים תהיה הסיבה (ישירה או עקיפה) לגיבוש האמנתנו. למשל, אם אני מאמין שהאדם התפתח מיונק קדום באופן אבולוציוני, ואם זה אכן כך (כפי שגורס המדע המודרני), הרי שיש לי האמנה אמיתית, והיא גם מוצדקת משום שהיא מתבססת על כתביהם של אנשי מדע מאסכולות שונות (ביולוגים, גיאולוגים, אנתרופולוגים, פליאונטולוגים ואחרים), אשר מבססים את כתביהם על ממצאים רבים שמאששים את התיאוריה.

 

וכיצד נכנסת לתמונה הדרישה שהעובדה עצמה תהיה הסיבה לגיבוש האמנתנו? ובכן, התפתחות האדם מיונק קדום השאירה את עקבותיה על הסביבה (למשל, שלדים מתקופות פרהיסטוריות שונות), עקבות אלו הביאו אנשי מדע להציע את התיאוריה, לבסס אותה ולכתוב עליה, וכתביהם הם שהביאו בסופו של דבר לגיבוש האמנתי. מכיוון שהעובדה שאני מאמין בנכונותה (התפתחות אבולוציונית של האדם מיונק קדום) התחילה שרשרת סיבתית שהסתיימה בגיבוש האמנתי, הרי שעל פי תפישה אפיסטמולוגית זו אני אכן יודע שהאדם התפתח מיונק קדום. וכיצד דרישה זו מחסנת את מושג הידיעה ממקרי גטייה?

 

בדוגמה שתיארנו החבר לא ראה את האישה מגיעה, ועל-כן אף שהבעל גיבש בעניין האמנה אמיתית, שגם הייתה מוצדקת (שכן הייתה מבוססת על עדות של חבר טוב שמעולם לא היתל בו קודם לכן), לא היה זה בואה של האישה הביתה שהתחיל את השרשרת הסיבתית שהביאה לגיבוש האמנתו של הבעל (הוא היה מגבש האמנה זו גם לולא הגיעה הביתה בעיתוי מושלם זה), ומשום כך אין האמנתו נחשבת לידיעה.

 

לכאורה, הדרישה לקשר סיבתי בין העובדה להאמנה בנכונותה פותרת את הבעיה, וגם יש בה היגיון רב, שכן אם גיבוש ההאמנה נגרם (באופן ישיר או עקיף) על-ידי העובדה עצמה, נראה שאלמנט המזל יצא מהתמונה. אלא שהאפיסטמולוגים הבינו מהר מאוד שאחרי הכול אין התמונה כה ורודה: נניח, למשל, שכאשר הגיעה האישה דרך החצר האחורית גרמה לחתול רחוב לברוח בבהלה אל חזית הבית, והחבר, שהשקיף מהחלון וראה את החתול, נזכר במהתלה שחברו היתל בו (ושהיה מעורב בה חתול) כמה שבועות קודם לכן והחליט להחזיר לו כגמולו. בתסריט זה בואה של האישה הביתה אכן התחיל שרשרת סיבתית שהביאה בסופו של דבר לגיבוש האמנתו האמיתית והמוצדקת של הבעל בדבר הגעתה...

 

אם כן, מהי ידיעה?

 

הניסיונות למצוא את הגדרה טובה יותר למושג הידיעה נמשכים עד ימינו, ונראה שלכל הגדרה אפשרית ניתן למצוא גם דוגמה נגדית. ישנם פילוסופים, ובפרט אפיסטמולוגים (המכונים בשל עמדתם זו "ספקנים"), שמרימים ידיים וקובעים שלמעשה לא ניתן לדעת כלום, ויש שמתפשרים על הגדרות שאינן מושלמות, אך מתאימות לרוב המקרים שהיינו רוצים להחשיב כידיעה.

 

הגדרה אחת כזו, גורסת שעל ההאמנה האמיתית להתגבש באופן אמין ביחס לנסיבות שהביאו לגיבושה. בדוגמה שלנו הנסיבות שהביאו לגיבוש האמנתו של הבעל כללו את כוונתו של החבר להתל בו, ובנסיבות אלו אין עדותו אמינה, ולכן אין האמנתו של הבעל בבחינת ידיעה. לעומת זאת, לו היה החבר רואה את האישה מגיעה באמת, ולו דיווחו היה כן, הרי שבנסיבות אלו עדותו הייתה אמינה והאמנתו של הבעל בדבר הגעת אשתו הייתה נחשבת לידיעה. יתרונה של הגדרה כזו הוא שהיא אינה מטילה את כל האחריות לגיבוש האמנה אמיתית על האדם עצמו (דרך הדרישה להצדקה), ומשאירה תפקיד חיוני גם לתנאים חיצוניים אשר אינם בשליטתו. כמו כן, בניגוד לדרישה לקיומה של שרשרת סיבתית בין העובדה להאמנה, שכפי שראינו עדיין מאפשרת לאלמנט המזל להיות חוליה בשרשרת, כאן ההגדרה מקשה על המזל לשחק תפקיד, שכן אם המזל נכנס לתמונה, אזי יש להניח שבנסיבות שנוצרו תיפַּגע האמינות באופן גיבושה של ההאמנה. אלא שגם תפישה זו של מושג הידיעה אינה חסינה לגמרי מדוגמאות נגדיות (האם תוכלו לחשוב על אחת כזו?) והמאמצים להגדיר טוב יותר את מושג הידיעה עדיין נמשכים.

 

ד"ר מריוס כהן מלמד פילוסופיה באוניברסיטת בן-גוריון. המאמר המלא התפרסם במגזין "גליליאו וחידושים"