אני חושבת המון על... המוות. המשמעות שלו, חוסר המשמעות, היותו חלק בלתי נפרד מהחיים. איבדתי הרבה יקרים לי והיום אני חוגגת את החיים ולא לוקחת אף רגע כמובן מאליו.
כשאני מסתכלת במראה... בימים טובים אני מרגישה כוסית אקסטרה לארג'. אני אוהבת את התלתלים הג'ינג'יים והריסים והשפתיים ודי מחבבת את מה שנהייתי ואת מי שאני עכשיו.
הצליל האהוב עליי... קולות ילדיי. פתאום לחוות את הקטנטנים מדברים ומביעים את עצמם בנחרצות. על כל דבר יש להם מה להגיד, זה מרגש אותי.
הכי טעים לי... קפה הפוך חזק בבוקר, עדיף עם חבר או חברה. היחד עושה הכל טעים יותר.
הדופק שלי מואץ כאשר... אני מקבלת שלוש פעמים שיחה שלא נענתה מאותו המספר. זה אומר בשורות מרות ומיד אני נלחצת.
אני לא יודעת לשמור בבטן... כלום. הכל רואים לי בפנים - לטוב ולרע - גם כעס, גם עצב, גם עלבון אבל גם אהבה, שמחה וחיוך.
אני קשורה בחבל הטבור ל... מתים שלי, לחיים שלי ולאמא שלי היפהפייה המהממת, גם מבחוץ וגם מבפנים. האשה המלאה בכל טוב, שכל חייה מלאים בנתינה ועשייה ציבורית.
אם יכולתי לקום וללכת מכאן... לאן הייתי הולכת? זה ביתי וזו שפתי. גרתי שלוש שנים בלונדון, היה נפלא אבל זה לא הבית. כאן ארצי, שפתי, ביתי, זיכרונות ילדותי.
עקב אכילס שלי... ההזדהות המופרזת והטוטאלית עם האחר, היכולת לראות ולקבל את האחרות של כולם. מכל דבר אני בוכה וכל דבר אני מקבלת. זה טוב למקצוע ופחות טוב בחיים.
לאמריקאיים יש את מריל סטריפ, לנו יש את אסתי זקהיים – אחת השחקניות הבודדות אצלנו שמסוגלת להפוך כל תפקיד לממתק. עם קריירה ענפה בקולנוע, טלוויזיה ותיאטרון היא ממשיכה לתקתק דמויות כאילו אין מחר. החל מהשבוע שעבר אתם יכולים לראות אותה בהצגה "סיפור פשוט" של ש"י עגנון בתיאטרון חיפה.