פעם אחת בחיי, כל כך רציתי להאמין באגדות!

יש רק דבר אחד טיפשי יותר מלהאמין באגדות - להאמין שהן מתגשמות. תמיד בזתי לאנשים שחיים בלה-לה-לנד, שהאמינו שאגדות יכולות לקרום עור וגידים. ואז הגיע א' הברזילאי

אני בחורה רציונאלית. מודה. עם ראש על הכתפיים, אפילו קצת חנונית. אחת כזו שהדברים הנועזים ביותר שהיא עושה הם הצתת סיגריה בבר (אם אין פקח בסביבה, כמובן), או חציית מעבר חצייה באור אדום (אם אין שוטר בסביבה, כמובן, ואין מכוניות באופק). פעם גם עשיתי צניחה חופשית (מעשה שלא אחזור עליו מיוזמתי כנראה לעולם) כשרציתי להוכיח לעצמי שאני נועזת והרפתקנית.

 

בתור בחורה רציונאלית, אני לא מאמינה באגדות. שאיפות – כן. חלומות – בהחלט. אגדות – ממש לא. תעשו לי טובה, אתם לא באמת קונים את סיפור שלגיה והצייד, או את התאמתה המושלמת של הנעל העלומה לרגלה הענוגה של סינדרלה.

 

בעיניי, יש רק דבר אחד טיפשי יותר מלהאמין באגדות, והוא להאמין שהן אכן קורות במציאות. תמיד בזתי לאנשים שחיים בלה-לה-לנד, שהאמינו שאגדות יכולות לקרום עור וגידים. חשבתי שנסיכים יש רק בסיפורים - בדיוק במקום בו מחכות יפהפיות נרדמות לנסיכים שיצילו אותן. חשבתי שרק בפנטזיות נרקמים סיפורי אהבה מטורפים, חוצי גבולות, יבשות וימים, סיפורי אהבה המתגברים על הבדלי מוצא ומעמד. סיפורי אהבה שבסופם רוכב הזוג לעבר השקיעה והוא חי באושר ועושר וכדומה. מסיבה זו תמיד שללתי קשרים רומנטיים שנראו לי בעייתיים וחסרי סיכוי כמו באגדות. שהרי אגדות, מטבען, אינן מתממשות לעולם. אבל אז הגיע א' מברזיל.

 

באותו ערב לא ראיתי אף אחד אחר מלבדו

ערב אחד עם א', שכלל ריקודים סוערים ואחר כך שיחות ארוכות לתוך הלילה, טלטל את עולמי. באותו ערב לא ראיתי אף אחד אחר מלבדו, כאילו היינו רק שנינו בתוך ההמולה ומאות האנשים שסביבנו התפוגגו כלא היו. כמו באגדות. הבטתי כמהופנטת בעיניו הכחולות הגדולות של א' ולערב אחד ארוך הרגשתי שאני מאושרת, לא משנה מה יקרה.

 

מובן שידעתי, עמוק בפנים, שאין סיכוי. א' חי כבר שנים בברזיל וכבר דומה יותר לברזילאי מאשר לישראלי. אני חיה כאן, ושום דבר לא יוכל לשנות זאת. אבל הדחקתי את הידיעה הזו, וניסיתי לשכנע את עצמי שכמו באגדות, גם אצלנו זה יסתדר.

 

לאחר שא' חזר לברזיל, שמרנו על קשר טלפוני יומיומי במשך חודשים ארוכים. לפעמים לא יכולתי כבר לחכות לבוא הערב, אז היינו מנהלים שיחות של שעות (ברוך אתה ה' אלוהינו בורא הסקייפ). היינו מעדכנים זה את זה בכל פרט אפשרי בחיינו, מחליפים דעות, צוחקים ומספרים סיפורים. המצאנו כינויי חיבה זה לזה, היתה לנו שפה משלנו והרגשתי שהוא מכיר אותי יותר טוב מרבים אחרים שחלקתי עמם בעבר את חיי.

 

לאט לאט התחלתי להאמין באגדה שרקמתי לעצמי: האהבה תנצח, חשבתי. הוא יעזוב את ברזיל ויחזור לחיות בארץ בשבילי, ונחייה באושר ועושר. א' מצדו ליבה את העניין – "תוך כמה חודשים אני מגיע לבקר אותך", הבטיח, "ואחר כך אני חוזר לארץ. בשבילי, בשבילך, בשבילנו". הוא דיבר על דירת שלושה חדרים בגבעתיים, שני ילדים וכלב. הוא דיבר איתי ברוך, בקול מתפנק, כזה השמור רק לאוהבים.

 

שוב הייתי מאושרת לרגע אחד ארוך

כשהוא אכן הגיע לבקר אותי לאחר מספר חודשים, שוב הייתי מאושרת לרגע אחד ארוך (שבוע, ליתר דיוק). הרגשתי שהאגדה הפכה למציאות: אהובי הברזילאי הגיע לארץ, בשבילי, לבקר אותי! לשבוע אחד הרגשתי כמו נסיכה אמיתית, ולא היה שום דבר שקלקל או פגם באושר שלי. בילינו, חווינו, מימשנו, צחקנו, שתקנו, שתינו, עשינו, הבטנו. הייתי מאושרת.

 

ביום האחרון, לפני שעלה על הטיסה חזרה לברזיל, א' הביא לי זר ורדים אדומים כמתנת פרידה. התרגשתי מאוד מהמחווה, בעיקר מפני שאני אוהבת פרחים וריגש אותי לדעת שא' הבין זאת ואף קלע לטעמי. הייתי מאוד עצובה מכך שהוא נסע, אבל שכנעתי את עצמי שהיה לנו שבוע מקסים יחד, מלא רגשות ותשוקה, ובוודאי זה רק עניין של זמן עד שיחזור לארץ בשבילי.

 

אבל אגדות, סופן להישאר כאלה. א' לא חוזר לארץ. הוא נשאר בברזיל. קשה לומר שהופתעתי, כשבישר לי שאינו מתכוון לחזור לארץ ("לפחות כרגע"), על אף השבוע המדהים שהיה לנו יחד. ידעתי מראש – אני הרי רציונאלית עד כאב – שזה בלתי אפשרי. אבל פעם אחת בחיי, כל כך רציתי להאמין באגדות! כל כך קיוויתי שהאגדה שרקמתי לי בראש אכן תתממש! וזה כל כך, כל כך כאב להבין שזה לא יקרה.

 

ועכשיו ילדים, אמרו לי מה מוסר ההשכל? התשובה פשוטה למדי: ילדים, אף פעם אל תאמינו לאגדות.

 

האימייל של הרווקה

 

• נרשמתם כבר לקבלת ניוזלטר יחסים עם מיטב הכתבות? הקליקו כאן