כששמעתי את תשדירי הבחירות של הבית היהודי טוענים שמפלגתם היא מפלגה לדתיים נורמליים היכתה בי תחושת דה-ז'ה-וו חביבה. לפתע נזכרתי בעצמי, לפני עשרים שנה, עומדת נבוכה קצת בחדר צפוף בבית דירות מצ'וקמק בירושלים לקראת פגישתי הראשונה עם העורך הראשי של 'אותיות', אחד ששמו אורי אורבך. זמן מה קודם לכן החליט אורבך, אז הסדרניק צעיר, לייסד את 'אותיות' - עיתון לילדים דתיים. לילדים החילונים היה אז 'מעריב לנוער', לילדים החרדים היה 'זרקור', עיתון מתקתק שנהג לספר סיפורי צדיקים לרוב (ויודגש: צדיקים, הרבה פחות צדיקוֹת).
כשניצבתי מול שולחנו של העורך המשופם ואמרתי שאני רוצה לכתוב סיפורים, הוא הביט בי בחשדנות ואמר – נו טוב, תכתבי ונראה, אבל תדעי לך, אנחנו לא זרקור. אנחנו לא רוצים פה סיפורים על איוון הגוי ועל הפריץ שרדף אחרי היהודי המסכן בשלג, בערבות פולניה. אנחנו רוצים סיפורים נורמלים, על ילדים דתיים נורמלים.
נעלבתי קצת מהחשד, אבל הבנתי שאני במקום הנכון.
הסיפור הזה הוא משל לא רע בכלל למה שקורה היום. אמנם לו הייתה קרוסלת צעצועי הדתיים שבתחילת תשדיר הבית היהודי מועמדת להיות שער לאחד הגיליונות של 'אותיות' היא לא היתה עוברת את העורך הראשי שהכרתי, אבל הקול הרציני והכן העומד נכחו מול המציאות הוא אותו קול בדיוק. הבית היהודי והעומדים בראשו הם אלה שידם מונחת על הדופק הדתי הפועם והחי, זה שלא קפא למוות או עטף עצמו בשחורים והוא מבקש לספר את הסיפור של עכשיו. זה הוא הקול שבוחר לא לדקלם, אלא לדבר גלויות על סדר העדיפות הנכון. קול שבוחר להיות דתי - מודרני, חברתי, רחב אופקים, מוסרי, הגון ורלוונטי. קול שהוא גם קולי, כאישה. ככותבת, כשומרת מצוות. כאזרחית ישראלית.
לסיפור הראשון שלי שפורסם אי פעם, (וזו פיסת נוסטלגיה אחרונה בהחלט לרשימה זו) זה
שכתבתי אחרי אותה פגישה במערכת 'אותיות', קראו 'בית משותף'. העורך שלא רצה סיפורים על העיירה בפולניה, בחר, לשמחתי, לפרסם את הסיפור הזה שגיבוריו הם חבורת ילדים חילונים ודתיים הגרים בתל אביב בבית רב קומות וחולקים ביניהם תורנות להשקיית הגינה המשותפת. הסיפור מתחיל בריב שפורץ כאשר חלק מהילדים מחליט שהזמן הנוח להם להשקיה הוא שבת, ובעיני חלק אחר הרעיון לא מוצא חן בכלל. הריב הולך ומתעצם ומקרין על כל הדיירים, ויחסי השכנות בין חילונים לדתיים מתערערים. המשבר מגיע לשיאו כשלפתע נעלם צינור ההשקיה הענק והגינה הולכת ומתייבשת, או אז מתכנסים הדיירים כדי לפתור את המשבר.
ימים אחדים לבחירות, ואני חשה שאי אפשר לשתוק. אי אפשר להניח את הטיפול במשבר לבעלי הראיה הצרה, לאלה שקוצר רוחם ודעתם כבר עקר לנו גינות ופירק לנו בתים, ביותר ממובן אחד. הבית המשותף שלנו בסכנה, הגינה המשותפת מתייבשת והגיע הזמן לכנס את הדיירים ולקבל החלטות.