סוף הדרך - מישהו לחלום עליו כל החודש

שרון לוי בן ה-24, בן לשני רופאים, יטפל לך בשיניים או ישפץ לך את הצורה, ואם תתאזרי בסבלנות אז הוא גם יגיע לעיר הגדולה

שמי שרון לוי, בן 24. אני גר בקריית אתא עם ההורים, ובעוד כמה חודשים אני מתכנן לעבור לגור בתל אביב.

 

בימים אלה אני לומד לפסיכומטרי, ומקווה להתקבל ללימודי רפואה. גם שני ההורים שלי רופאים. בעוד 10 שנים אני רואה את עצמי פותח מרפאה לרפואת שיניים או אולי לרפואה פלסטית – עדיין לא החלטתי.

 

התגלגלתי לעולם הדוגמנות במקרה, כשסוכן הדוגמנות רפי עגיב ראה אותי משתתף בתחרות שחייה. הייתי אז בכיתה י"א וזה לא התאים כי השקעתי בלימודים ועמדתי להתגייס, אז סיכמנו לדבר אחרי הצבא. כשהייתי לוחם בסיירת מובחרת הוא הגיע במקרה לבסיס, וכך הקשר התחדש.

 

מבחינתי כרגע דוגמנות היא לא מקצוע, ואני עושה את זה במקביל לעיסוקים אחרים. אפשר להגיד שאני זורם עם החיים, לא מסרב להצעות עבודה אבל גם לא חי בשבילן.

 

אין דוגמן שמהווה מודל לחיקוי בשבילי, אבל אם חושבים על הצלחה בעולם הדוגמנות, השם הראשון שעולה לי לראש הוא דודי בלסר, שהצליח מאוד גם בארץ וגם בחו"ל.

 

אין לי אמונות תפלות, אבל אני בהחלט מאמין שאם לא אשמור כשרות, עלול להיות לי מזל רע.

 

התכונות שהכי חשובות לי באנשים הן יושר והגינות. אני יודע שזה קצת טריוויאלי, אבל זה מה שחשוב לי באמת. אני סומך על הקרובים אליי בעיניים עצומות, ואם אני מרגיש חוסר יושר, אני תופס מרחק.

 

אני לא מטפח את הגוף באופן מיוחד, אבל מקפיד להתאמן ולשמור על הבריאות. תמיד הייתי ספורטיבי – עסקתי בריצה ועד גיל 17 שחיתי בנבחרת תחרותית בארץ. אני אוהב מאוד ספורט ימי – גלישה, סקי מים, גלישת רוח. לפני כמה חודשים חזרתי מטורקיה, עבדתי שם שלושה חודשים כמדריך סקי מים.

 

מה שהכי מפחיד אותי הוא מוות של אדם קרוב. בעיניי זה הדבר הכי נורא שיכול לקרות, ואי אפשר להתגבר על זה בקלות.

 

פילוסופיית החיים שלי היא שחשוב לעשות את מה שאוהבים ומאמינים בו, ולא לחכות שהדברים יקרו מעצמם. אסור גם לפחד ממה שאחרים חושבים, כי פחד מוביל לכישלון.