"הרסתי לנו בגלל ההחלטות שלי. מה עושים?"

"כל מה שעשיתי מאז שנישאנו היה כי אני רציתי, כי אני החלטתי. תמיד דחיתי הצעות של אחרים. מסתבר שכל ההחלטות שלי היו ממש גרועות והגענו למצב כלכלי לא טוב. עכשיו אשתי רוצה להתגרש, אבל אני אוהב אותה מאוד ורוצה לתקן". שאלה ליועצת

שאלה:

אנו נשואים כמעט עשור, פלוס שני ילדים מקסימים. אני בן 40, אשתי בת 35. בחודשים האחרונים התחילה הידרדרות הדרגתית ביחסינו. לא משהו שהגיע כרעם ביום בהיר, אלא משהו שנבנה, נגרר, נמשך והחמיר עם הזמן. במבט לאחור, אני מבין שאם מחלקים אשמה בין בני זוג, לי יש יותר מ-50 אחוז באשמה הזאת.

 

במשך השנים לאשתי תמיד היתה עבודה קבועה עם שכר יפה בצידה ותנאים נלווים. תקופות ארוכות היא היתה המפרנסת הראשית בבית. גם אני הרווחתי (לפעמים יותר לפעמים פחות), אבל לא בעבודה קבועה. זו לא הבעיה, זה הרקע.

 

כל מה שעשיתי מאז שנישאנו היה כי אני רציתי, כי אני החלטתי. לא הקשבתי לאף אחד מסביבי, או שהקשבתי אבל תמיד דחיתי הצעות של אחרים. ומסתבר בעצם שכל ההחלטות שלי היו ממש גרועות. הבאתי את משפחתי למצב כלכלי לא טוב. אנחנו לא פושטי רגל או יש כנגדנו תביעות, אבל כבר היינו אמורים להיות במצב נורמלי לגילנו ולמקצועותינו. זה לא קרה, הרבה בגלל ההחלטות השגויות שלי. באחרונה המצב עוד החמיר, הואיל והעבודה הנוכחית שלי דורשת ממני להיות מחוץ לבית לפרקי זמן ארוכים.

 

בחצי שנה האחרונה הייתי מאוד כעוס, עצבני מאוד, לא רגוע. זה בא לידי ביטוי במשפטים שהפרחתי באוויר, בסגנון "טוב, אז יאללה ניפרד". לפעמים הייתי בורח מהבית באמצע ויכוח וסתם מסתובב וחושב. לא התמודדתי עם הלחץ, עם הבעיות, עם העקשנות שלי, עם הסירוב שלי להקשיב לאחרים.

 

היום אני יודע שהדרך בה נהגתי היתה שגויה. עכשיו אשתי רוצה להתגרש. אני לא רוצה בכך, אני אוהב אותה מאוד. כנראה הבום הזה שחטפתי ממנה גורם לי לרצות לשנות, לתקן ולעבוד על החסרונות שלי.

 

אני חושב שלא מיצינו את כל האפשרויות לנסות ולהציל את התא המשפחתי. אשמח לשמוע אם ניתן עדיין לעשות משהו.

 

תשובה:

זוגות רבים חווים בעיות בזוגיות בתקופה של שפל כלכלי. שני התחומים האלה, כסף וזוגיות, מאוד קשורים זה בזה. לכן, בעידן הנוכחי של מפוטרים ופושטי-רגל, חשוב מאוד להתייחס לנושא ולחשוב כיצד ניתן לשמר את התא המשפחתי גם בנוכחות הרגשות העזים של פחד, תסכול וכעס. 

 

לפי מה שאתה כותב, נשמע שהנקודה המרכזית היא ההתכחשות שלך לאחריות על הטעויות. היום אתה מתפכח ומבין שקיבלת החלטות שגויות. עצם ההבנה הזו, והנכונות שלך להודות באחריות שלך למצב, היא צעד ראשון וחשוב שאתה עושה, ואני כולי תקווה שאין זה מאוחר מדי.

 

אחת הבעיות בזוגיות, עליה כתבתי כאן לא מעט, היא הקלות בה אנחנו נוטים להשליך על הזולת את האחריות. כשנתקלים בבעיה (הילד נושר מבית הספר? חשבון הבנק מתרוקן? הבית לא מסודר?) האינסטינקט הוא להתנער מאחריות, כדי להגן על עצמי מפני כעס ואכזבה של הצד השני. יש כאלה שגם ממהרים להשליך ולהאשים את בן הזוג. נטייה זו גורמת הרבה מבעיות הזוגיות, שכן היא אינה מאפשרת לקחת אחריות, זיהוי הבעיה ומציאת פתרונות מועילים.

 

היוונים קראו לזה היבריס - חטא הגאווה

מהמכתב שכתבת אפשר לראות מדוע התאמצת כל כך להתנער מאחריות ולהימנע מההחלטות השגויות. אתה כותב על המעמד בו הייתם אמורים להימצא, מתוקף גילכם והמקצועות שלכם. היוונים קראו לזה היבריס - חטא הגאווה שמפריע לאדם לראות את המציאות, את האפשרויות ואת היכולות המציאותיות שלו. אתה כנראה היית כל כך עיוור לבעיות, כי היית בלחץ להביא את המשפחה לסטטוס הגבוה. ומתוך הלחץ והשאפתנות, התקשית לחשוב בזהירות ובשיקול דעת.

 

ועכשיו שאלה: מי קבע באיזה סטטוס הייתם אמורים להיות? החלומות שלכם? השכנים? הרדיפה אחר הסטטוס הכלכלי והחברתי כנראה גרמה לך עיוורון, גרמה לך לאבד שיקול דעת.

 

אבל אתה לא לבד במרדף הזה. כל הכבוד לך, שהעזת ככה לצאת בפומבי ולהכריז על הטעות הבסיסית - החמדנות! מכאן, הדרך אולי תהיה פחות זוהרת אבל יש לך הזדמנות לעשות שיפוץ בסולם הערכים שלך ולברר מה באמת חשוב. אולי הגילוי שהמשפחה מתפרקת יעזור לך לשאוף לסטטוס קצת פחות זוהר אבל עם אמון, הערכה הדדית, חיבה ושיתוף פעולה. אני ממליצה לך לנסות ערכים אלו, זה ממש כיף לבנות זוגיות שמבוססת על "אנחנו מחליטים יחד" ולא על אחד שגורר את משפחתו לתהום בגלל הלחץ להתקדם מהר בסולם הכלכלי.

 

ועוד שאלה: מדוע אשתך רוצה להתגרש? האם זה בגלל הקשיים הכספיים, או בגלל משהו ביחס שלך אליה? את זה כדאי לבדוק. אולי תופתע לגלות שאשתך פגועה מכך שלא הקשבת לאזהרות שלה? ואולי היא מרגישה שהתרחקתם? הלא גם היא יודעת, מן הסתם, שגירושים אינם משפרים את המצב הכלכלי, נהפוך הוא. לכן, כדאי מאוד לעצור את ההיסחפות ולעשות בדק בית רציני.

 

אני ממליצה לך בחום להראות לה את המכתב היפה שכתבת כאן, ואולי גם את התגובה שלי, ולהתחיל יחד בירור יסודי: מה קרה לכם? לאן נעלמו האהבה והאמון? היכן שיתוף הפעולה הזוגי? מה החלק שלה בהתרחקות? האם היא מאוד מאוכזבת ממך? האם היא מתביישת? גם לה יש מן הסתם חלק בקושי שלכם להתנהל יחד במשברים הכלכליים שעברתם.

 

"להתגרש תמיד אפשר. לא צריך למהר"

במפגשים עם זוגות במשבר, המשפט שאני נוהגת לומר הוא: "להתגרש תמיד אפשר. לא צריך למהר". כלומר, המשבר צריך להתבהר קודם, עליכם לתת לעצמכם תשובות מה קרה בכל השנים שחלפו, מה אפשר עוד להציל ולשנות? ואם תגיעו למסקנה, אחרי תהליך של כמה שבועות או חודשים, שאין מה להציל - אז אפשר לנהל גירושים מושכלים, שקולים וזהירים. כרגע, בשיא הבלבול, המצוקה וההתפכחות, לא כדאי לעשות צעדים נמהרים.

 

שיהיה בהצלחה בדרכך החדשה, דרך של מודעות, הקשבה ודיאלוג, דרך של צניעות והקשבה לנשים חכמות.

 

• עירית קליינר-פז היא פסיכולוגית קלינית, מטפלת אישית וזוגית, מרצה ומדריכה. ניתן לשלוח באימייל שאלות, ותשובות נבחרות יתפרסמו בטשטוש הפרטים המזהים. לצערנו, אין אפשרות להשיב אישית על הפניות.

 

האתר של עירית