"רוצה שהיא לא תרגיש את השכול"
חודש לפני שסרן יהונתן נתנאל נהרג במבצע "עופרת יצוקה" מאש כוחותינו, דמיינה את עצמה רעייתו ציונה בלוויה שלו. מאז האסון היא ישנה בחדר שגדל בו עם בתם בת הארבעה חודשים, מפנטזת על יום הנישואים הראשון שלהם ומנסה לעכל את האובדן. "מגיעים לפה חברים ובני משפחה ואני מעלה איתם זיכרונות ממנו. אני עושה הכל כדי להמשיך ולחוות אותו"
ביום שלישי, יום הבחירות, יהונתן וציונה נתנאל היו אמורים לחגוג שנה לנישואיהם, ובחודשים האחרונים הם לא הפסיקו לתכנן איך יחגגו את המאורע. "מאוד רצינו לעשות טיול ארוך," מספרת ציונה. "יוני היה אמור לקבל חל"ת מהצבא וחשבנו לעשות טיול בארץ או אפילו בחו"ל ופשוט לבלות זמן ביחד, מה שלא התאפשר לנו לעשות עד היום בגלל השירות הצבאי שלו."
במקום לטייל ביחד, עלתה ביום חמישי האחרון ציונה יחד עם בתם מעיין, בת ארבעה חודשים, בני משפחתו וחבריו של יהונתן אל בית העלמין בהר הצופים לגילוי מצבה מעל קברו. סרן יהונתן נתנאל, ,27 סמ"פ בצנחנים, נהרג מאש כוחותינו כאשר פגז שירה טנק צה"לי פגע במבנה בו שהה.
ציונה, ,24 נותרה לבדה עם תינוקת שאותה תצטרך לגדל לבדה ועם התחושה שהחיים המשותפים שרק התחילו, ובתוכם החלומות והתוכניות לעתיד, נגדעו. ולמרות הקושי הגדול, למרות הכאב האינסופי שלא מרפה ממנה לרגע, היא מדגישה בכל רגע שיוני שלה יצא ללחימה בשמחה ומתוך תחושת שליחות, מתוך האמונה שזה הדבר שצריך וחשוב היה לעשותו.
"זו הייתה התחושה של שנינו," היא מדגישה. "לשנינו היה ברור שאנו לא יכולים לשבת בחיבוק ידיים כשהעם סובל. באחד המכתבים שלו אלי יוני כתב 'ולפעמים אתה נדרש להקריב את חייך, וזה בעצם הטעם והמהות של חייך.' זה משפט שאיפיין אותו. כך הוא חי ובזה הוא האמין."
יהונתן, ציונה ומעיין
תחושה של החמצה
למרות שהשבעה הסתיימה כבר לפני למעלה משלושה שבועות, ציונה מרגישה שעבורה הימים הללו לא נגמרו. "במהלך כל הימים של השבעה הרגשתי את יוני מאוד חזק," היא מספרת. "ביום האחרון של השבעה הרגשתי פתאום שהוא מתרחק ממני ואני רוצה לשמור אותו פה איתי. בגלל זה אני כאילו ממשיכה את השבעה. אני מסתכלת בתמונות שלו, בסרטים שלו ובמכתבים שהוא כתב לי. מגיעים לפה חברים ובני משפחה ואני מעלה איתם זיכרונות ממנו. אני עושה הכל כדי להמשיך ולחוות אותו."
גם עבור מעיין הקטנה, תינוקת יפיפייה עם עיניים כחולות-ירוקות ודמיון מדהים לאביה, היא מנסה לייצר תחושה שאבא כאן, שהוא עוטף אותה. שתיהן ישנות בחדרו הישן של יהונתן, חדר נעוריו, ובמיטתה של מעיין הקטנה מונחת תמונה שלה כשהיא בזרועותיו והוא מביט בה. "מאז שיוני נהרג אני כל הזמן שרה לה את השיר 'יש אי שם.' אני גם מספרת לה עליו, על כמה הוא אהב אותה וכמה הוא שמח בה."
את חושבת על זה שעכשיו תצטרכי לגדל אותה לבד?
"אני חושבת על זה ויש בי תחושה גדולה של החמצה. אבל מבחינתי יוני עדיין חי בתוכנו, גם בי וגם במעיין. אני אשתדל שעבור מעיין אני אהיה גם אבא וגם אמא. אני אעביר לה גם את מה שיש בי אבל גם את מה שהיה ביוני. אני רוצה שתהיה לה את הילדות השמחה ביותר בעולם, שהיא לא תרגיש את השכול. יש המון דברים שאני רוצה לתת לה, אבל השמחה היא הדבר החשוב ביותר מבחינתי".
נראה לך שהיא מרגישה שהוא חסר?
"אני חושבת שהיא מאוד מרגישה את זה כבר מהרגע הראשון. בבוקר שהוא נהרג הייתי אצל ההורים שלי, בקריית מלאכי, והיינו צריכים לנסוע לירושלים, להורים של יוני וללוויה. כל הדרך מעיין ישבה בכיסא שלה בשקט ופתחה את העיניים הכחולות שלה כמו שהיא לא עשתה מעולם. ידעתי כבר אז שהיא מרגישה שקרה אסון. גם בשבועות שעברו מאז אני מרגישה שהיא התבגרה מאוד, שהיא מבינה שמשהו קרה ושזה שינה אותה."
את ביתם קבעו יהונתן וציונה בנאות קדומים. לפני כשבוע חזרו ציונה ומעיין ללילה אחד אל הבית. "כדי להיות קצת לבד, אחת עם השנייה, ולעכל את כל מה שקרה," היא מסבירה. למרות זאת כבר עכשיו היא יודעת שהיא לא מתכוונת לחזור ולגור בביתם המשותף. "אני מתכוונת להעתיק את הבית שלנו באופן מדויק למקום החדש שנעבור אליו," היא אומרת. "אבל אני חושבת שגם מעיין וגם אני צריכות עכשיו את המשפחה לצדנו. אני עוד לא יודעת מתי זה יקרה, אבל זה משהו שכבר החלטתי לעשות."
עוד לפני שהכירה ציונה את יהונתן היא כבר ידעה שהוא מחויב לצבא" .הכרנו דרך דודה שלו," היא מספרת. "היא עבדה איתי באולפנה לבנות ואמרה לי שיש לה מישהו להכיר לי. היא סיפרה עליו המון דברים טובים ואמרה גם שהוא איש קבע ושאלה אם אכפת לי לפגוש אותו. בהתחלה נרתעתי קצת אבל הסכמתי והאמת, כבר כששמעתי את הקול שלו בטלפון הרגשתי תחושה טובה. בפגישה הראשונה שלנו, איך שראיתי אותו הולך לקראתי, כבר ידעתי שזה האיש שאנשא לו."
שמונה חודשים לאחר מכן נישאו השניים ועברו להתגורר ביישוב נאות קדומים. בהתחלה שהה יהונתן כל הזמן בבית, בעקבות פציעה מתאונת אופנוע, אבל לאחר ארבעה חודשים הוא חזר לצבא לתפקיד סגן מפקד מחלקה ב"צנחנים".
לא פחדת שיקרה לו משהו?
"אף פעם לא היו לי פחדים. הוא היה כל כך חזק וגיבור שלא חשבתי לרגע שיכול לקרות לו משהו. הוא גם תמיד הרגיע אותי שהכל בסדר."
מציאות חדשה
הפחד החל לחלחל אליה חודש לפני שיהונתן נהרג. "אומרים ששלושים יום לפני מותו של אדם הנשמה מרגישה ואני חושבת שבגלל שהפכנו לנשמה אחת פשוט הרגשתי שזה עומד לקרות," היא מתארת. "הייתי יושבת בלילות ומסתכלת בתמונות שלנו, שומעת את השירים שלנו. התחלתי גם לדמיין את עצמי בלוויה שלו ובשבעה שלו. ניסיתי כל הזמן להרגיע את עצמי ולהגיד שזה רק בדמיון ושיוני אמיץ ולא יקרה לו כלום."
גם יהונתן, כך היא חושבת היום, הרגיש שמשהו רע עומד לקרות. "בשבת שלפני תחילת המלחמה הוא היה אמור לחזור הביתה," היא אומרת. "כל כך שמחתי שהוא בא. עשיתי קניות, ניקיתי את הבית ובישלתי, אבל ביום חמישי הוא הודיע שהוא לא יכול לצאת ואני נסעתי אל ההורים שלי. בערב הוא פתאום התקשר וביקש שאבוא אליו. זה היה מאוחר, כבר היה חושך, ולמרות שהוא ידע שאני פוחדת לנסוע בחושך הוא התעקש שאני אבוא, כאילו שהוא רצה להיפרד ממני."
כשהגיעה למקום היא פגשה יוני אחר ממה שהכירה" .הייתה לנו פגישה מדהימה," היא מספרת כשדמעות בעיניה. "ליוני הייתה שמחה לא רגילה והוא שר המון. בדרך כלל הוא התבייש לשיר לידי ובאותה פגישה הוא אמר שהוא כל כך שמח שסוף סוף הוא יכול לעשות זאת. הוא שם דיסק של שירים מהחתונה שלנו ושר. פתאום הוא התחיל לשיר שיר מהסליחות ואמר שאנחנו צריכים לבקש מחילה. אותי זה מאוד הבהיל ושאלתי אותו אם זו הפגישה האחרונה שלנו, כי זה היה מאוד לא אופייני לו. הוא הגביר את המוסיקה, הרגיע אותי ואמר לי שלא יקרה לו כלום."
אבל ציונה לא נרגעה והמחשבות הרעות לא הרפו. "יום לפני שיוני נהרג נרדמתי כשמעיין עליי על הספה בבית של ההורים שלי. חלמתי שיוני נמצא בבית חולים בעזה, שהוא פצוע קשה ואני לא מצליחה להגיע אליו. שאלתי את האחיות והן לא ידעו להסביר לי את הדרך."
דווקא באותו היום שלח לה יהונתן SMS מרגיע בו כתב "מאמי אוהב אותך המון. הכל בסדר. אין לך מה לדאוג." ההודעה המרגיעה הכניסה בה רצון לגרש את הפחדים.
"קיבלתי החלטה ליצור מציאות חדשה והחלטתי לחזור לבית בנאות קדומים ולהכין אותו לקראת בואו של יוני בשבת, כי הייתי בטוחה שהוא יחזור הביתה לחופשה," היא מספרת. "קניתי לנו המון דברים חדשים לבית ומתנות ליוני. ארזתי את כל התיקים לנסיעה והלכתי לישון במטרה לנסוע בבוקר בחזרה הביתה. אמא שלי כל הזמן ניסתה לשכנע אותי להישאר אצלם, אבל אני לא הסכמתי לשמוע. בבוקר הגיעה הבשורה."
את זוכרת את הרגע שבו קיבלת את ההודעה?
"זה היה זמן קצר אחרי שהתעוררתי. אני זוכרת שפשוט ישבתי וחיכיתי לבשורה, ידעתי שהיא עומדת להגיע. פתאום היה צלצול בדלת וראיתי דמות של חייל דרך הזכוכית. התחלתי לבכות ולצעוק 'ידעתי' ואמרתי שאני לא רוצה לשמוע. אבא שלי החזיק אותי חזק והחייל אמר לי שהוא חייב להגיד לי את הדברים. הוא אמר שיהונתן נהרג בפעילות מבצעית ושזה כנראה מאש כוחותינו. בשניות הראשונות אני חושבת שלא עיכלתי, אבל כמה דקות אחר כך פשוט התחלתי לאסוף את הדברים ולהתכונן לנסיעה במין קור רוח מוזר. לא הסכמתי שאף אחד יעשה את זה בשבילי."
אביו של יוני, הרב עמוס נתנאל, אמר כבר בימים הראשונים לאחר מות בנו שאין בו כל כעס על צוות הטנק שירה בשוגג וגרם למותו של בנו. עוד במהלך השבעה הוא יצר קשר טלפוני עם מפקד צוות הטנק ואמר לו את הדברים באופן אישי. גם ציונה נתנאל לא חשה כעס על אותם חיילים, אבל עבורה המצב קשה קצת יותר.
היית רוצה לפגוש את אותם חיילים?
"אני לא יכולה להגיד שאני רוצה לפגוש אותם, אבל אני יכולה להגיד שאני לא רוצה שיהיה להם רע. יוני הרי כבר איננו וזה קרה בזמן שהיינו באמצע לחימה והיו חייבים חיפוי של טנקים. זו הרי הייתה טעות אחת בין אלף דברים טובים אחרים שקרו במלחמה. אני רוצה להבהיר שאין בי תחושה של כעס ושיש בי הבנה."
היית רוצה לדעת בדיוק מה קרה שם? לקבל לידייך את התחקיר?
"זה פחות מעניין אותי. אני פחות מתעמקת במה שקרה שם ויותר ביוני, באיש שלי שאיננו. התחושה שמלווה אותי היא שהאויב לא יכול היה על יוני ושהוא יכול היה להיהרג רק מטעות."
גוש בגרון
מאז מותו של יהונתן, מלא בית משפחתו של הוריו, עמוס ומלכי, במבקרים. פקודים של יוני, חברים, קרובי משפחה ואפילו אזרחים שהכאב נגע להם. מלכי, האם, מאירה פנים אל כולם. היא דואגת מאוד לכלתה, שמתקשה להתחיל ולנסות להתגבר על האובדן, ומחפשת דרכים שונות כדי לנסות ולעזור לה. "המשפחה של יוני הם האנשים המדהימים ביותר בעולם," אומרת ציונה. "הם עוטפים אותי ודואגים לי ומנסים להקל עליי כמה שיותר."
גם אלמנות צה"ל מגיעות אל ציונה לחזק את ידיה ולעזור לה לעבור את התקופה הקשה, אותה הן מכירות כל כך מקרוב. ביום בו הגעתי אני אליה הייתה במקום נאווה שוהם, יו"ר ארגון אלמנות ויתומי צה"ל, שעמדה בדיוק לפני סיום הביקור. רגע לפני שעזבה היא שאלה אותה אם היא מרגישה את הגוש הזה שיושב בגרון ומקשה עליה לאכול ולדבר. ציונה ענתה בחיוב. "זו החרדה," הסבירה לה שוהם. "כשאני איבדתי את בעלי הגוש הזה לא עזב אותי במשך שבועות. חשבתי שאני חולה במשהו והלכתי לרופא כדי שיבדוק אותי. הוא אמר לי שזו תופעה מוכרת ושגם זה יעבור לאט לאט."
"אני מרגישה שיוני עומד מאחוריי, מחזיק אותי ולא נותן לי להישבר," משיבה לה ציונה. "יש המון רגעים שאני נשברת, שאני מרגישה שאני לא יכולה להמשיך, אבל אז אני מרגישה אותו ואני מסתכלת על מעיין ומקבלת כוח. אני חושבת שהשם שהענקנו לה מקבל משמעות חדשה, היא בשבילי מעיין של כוח והיא מחזיקה אותי ועוזרת לי לעבור את הימים האלו".