"אתחיל לבכות אם אומר לך את שמו", אמרה

צלצלו ממרפאת השיניים, אבל היא היתה מאלה שלא הולכים לטיפול או לבדיקה כל עוד הפה לא זועק מכאב. בזמן האחרון מילאה את עצמה זעם, מאז קיבלה את ההודעה הקצרה מהחבר שלה על סיום הפרק המשותף שלהם בחיים. סיפור

היה משהו בסיפור החדש. עורכי העיתונים השתגעו עליו. פסיכופת שמתחזה לרופא שיניים קובע עם לקוח בזמן שהמרפאה סגורה ופותח את הדלת בחיוך מבויש. כשהלקוח מתיישב על הכסא המתכוונן, הוא שומע מילות עידוד שגרתיות ובו בזמן סקירה מקצועית של המצב בתוך הפה. אותן מילים בכל פעם ואותה אבחנה. בשלב זה מבקש הפסיכופת בתחפושת הרופא לבצע הרדמה מקומית מסוג כלשהו ומקבל את הסכמתו של הלקוח. כשזה מתעורר, שעה ארוכה אחר כך, הוא מוצא את עצמו לבד בחדר, נטוש ובודד, וכל שיניו, למעט שיני בינה שהוצאתן מסובכת וטוחנת או שתיים שעמדו בכבוד מול הצבתות, כולן מונחות מולו על מגש, מסודרות לפי סדר צמיחתן המקורי. לידן מחכה פתק באותיות דפוס שמכריז: התור הבא שלך מבוטל.

 

עד כה הגיע אימות לסיפור משישה קורבנות: שתי נשים, שלושה גברים בגיל העמידה וחייל שהבטיח לתלוש במו ידיו את איבר מינו של המטורף שעשה לו את זה.

 

המשטרה החלה לחקור את המקרה לפני שלושה חודשים, ורק בשבועות האחרונים, לאחר שנעצר על לא עוול בכפו רופא שיניים שהפסיק לעבוד באותה שנה ופנה לעסקי אמנות אוונגארדית, יצא הסיפור אל מחוץ לחדרי החקירות והגיע לאוזניהם של עיתונאים ומשם לעורכיהם שבעי הרצון ולעמודי החדשות. כותרות גדולות באופן המתבקש.

 

דורינה נשר טיפלה בשני הילדים שהיו תחת חסותה כשהטלפון בחדר המגורים צילצל. הם היו תאומים בני שבעה חודשים שהוריהם עבדו רוב שעות היממה ולמעשה ראו את תינוקותיהם רק לשעה קלה בין שעת בין הערביים עד שהגיעה מטפלת הלילה, שתפקידה היה לאפשר להורים לצבור שעות שינה לקראת יום עבודה עמוס נוסף. היא התלבטה אם לענות או לא, ובסופו של דבר, מחשש שאחד התינוקות יתעורר מתנומת הצהריים ויפריע לה להשלים את קריאת הספר שאותו עמדה סוף סוף לסיים, מיהרה אל הטלפון.

 

"אני שמח שענית, דורינה", אמר הקול בצד השני. "מדבר המחליף של דוקטור שמר, מהמרפאה. את לקוחה שלנו, נכון?"

 

"כן..."

 

"כתוב לי פה שהבדיקה האחרונה שלך היתה בדיוק לפני שנה. אני מציע לך בדיקה חדשה, ללא תשלום. זה מבצע עד סוף השבוע".

 

עכשיו הפה שלה היה מלא תותים ושמנת

דורינה הביטה בזאטוטים. בקומה ה-14 של המגדל שבו שמרה עליהם נשמעה השיחה מרופא השיניים כמו מסר תועה מכוכב זר. למה שיתקשרו אליה מהמרפאה כך פתאום? ולמה המחליף של רופא השיניים? היא היתה מאלה שלא הולכים לטיפול או לבדיקה כל עוד הפה לא זועק מכאב. עכשיו הפה שלה היה מלא תותים ושמנת שהבטיחה להאכיל בהם את התינוקות, אבל לא הציעה להם אפילו מעט. היא כעסה על השניים מאיזו סיבה. או שאולי היה זה אותו זעם שבו מילאה את עצמה באחרונה, מאז קיבלה את ההודעה הקצרה מהחבר שלה על סיום הפרק המשותף שלהם בחיים.

 

"מה אתה אומר?" היא שאלה ותהתה אם האיש בצד השני זיהה את הגיחוך בקולה. היה בדיבור האיטי של האיש בצד השני איזה כוח, הודתה בפני עצמה וקיוותה שיניח לה כבר עכשיו, בתחילת השיחה.

 

"איך שאת רוצה. אני רואה פה את תצלום השיניים שלך, ותדעי, שיש לך מבנה מושלם. תשמרי עליו. את מוכרח לשמור עליו, את שומעת?"

 

זה היה מוזר. אף פעם לא קיבלה מחמאה קרובה לזו, וגם הרופא שלה לא הזכיר שום דבר. היה משהו בדחיפות שבה דיבר האיש בצד השני שבמקום להגיד תודה ולהחזיר את השפופרת למקומה, שמעה את עצמה שואלת, "אז עד מתי המבצע הזה?"

 

היה שקט. האיש בצד השני אמר, "המבצע הוא עד סוף השבוע, גברת נשר. מה דעתך על יום שישי בארבע? פציינטית אחרונה בהחלט לשבוע".

 

יומיים אחר כך, כשההורים של התאומים חזרו מסיבוב קניות בעיר שכלל מלתחת בגדים מלאה, כמה ספרים בכריכה קשה, פרחים שבהם אחזה האשה ומין יומן אלקטרוני שעדיין היה עטוף וארוז, העבירה דורינה נשר את הקטנים לטיפולם ואיחלה להם סופשבוע מהנה. האמא של התינוקות, אשה בעלת אף מחודד וקול חלש שלפעמים דורינה לא היתה שומעת אותו כלל, הודתה לדורינה בלחיצת יד קצרה. בעלה חייך הרבה ונראה נבוך בכל פעם שדורינה הישירה מבט לעיניו. הוא ללא ספק ציפה לתשומת לב ממנה.

 

דורינה שכחה מהטיפול שקבעה במרפאה וצעדה בחזרה לביתה בדרך הארוכה. הדרך הארוכה היתה למעשה עיקוף שעבר בסמוך לביתו של נסי, השותף ללב שלה ולמחשבות שלה עד לפני ימים ספורים. בחצי הדרך, מאה מטרים או קצת יותר מביתו של נסי, צילצל הטלפון בתיק ודורינה מיהרה לתפוס אותו בידה. נסי היה מתקשר אליה הרבה.

 

"דורינה נשר?" שאל הקול. "יש לך תור אצלי, בשעה ארבע. עכשיו ארבע ועשר דקות. אני מחכה לך".

 

זאת היתה תמונת חלון חדרו של אהובה ושובר-לבה

השיחה נותקה ודורינה נותרה במקומה. משהו שיתק אותה. זאת היתה תמונת חלון חדרו של אהובה ושובר-לבה, או אולי שוב, הרופא המוזר מהמרפאה שמתעקש לרפא אותה. היא מיששה באצבעותיה בתוך התיק מבלי להסיר את עיניה מהבניין בעל ארבע הקומות שבקומתו האחרונה ישנה לילות מענגים ומצאה את הכרטיס המלבני שעליו ציירה את הדרך למרפאה.

 

כבר היתה שם שלוש או ארבע פעמים, אבל כשמצאה על המחשב את הדרך המהירה ביותר להגיע אל המרפאה ציירה אותה על צדו האחורי של כרטיס ביקור. לפי המפה שלה אפשר היה להגיע לבית של הרופא דרך החורשה שלצדה עמדה. היא לא העלתה על דעתה שהמרפאה קרובה כל כך לביתו של נסי.

 

בצעדים זריזים נכנסה לחורשה ויצאה מצדה השני, ממש מול המרפאה שעכשיו שוב עמדה במקום מוכר. הוא חיכה לה בפנים. הוא היה טיפוס מעניין במראהו, בעל זקן בהיר יותר משיער הראש, עיניים ירוקות, שיער מעט מקורזל, או שמא מבולבל, ומשקפי ראייה שלא התאימו למבנה הפנים העגלגל.

 

"את דורינה?" שאל ולא חיכה לתשובה. סימן לעבר הכסא והוסיף: "כולם כבר הלכו. מזמן. האסיסטנטית שלנו הולכת בשלוש. אני צריך לדבר עם הדוקטור שמר שתישאר עד ארבע. לפחות עד ארבע".

 

דורינה הביטה בעיניו של האיש. הוא נמנע כמעט לחלוטין מלהביט בה ורוב הזמן דיבר אליה כשכתפו, הימנית או השמאלית, פונה אליה.

 

"אני מתנצלת על האיחור", אמרה דורינה.

 

"אל תרגישי לא נוח. שבי", אמר. הוא נעמד לרגע ליד החלון שהשקיף על החורשה. דורינה הבחינה בסנדלים שלו - באחד מהם היה חסר אבזם, וכשצעד התרוממה כף הרגל יותר מהדרוש.

 

"מתי עשית בדיקה בפעם האחרונה?" שאל ומבלי לחכות לתשובתה אמר, "כתוב לי פה בכרטיס שלפני שנה. היום לפני שנה. זה היה יום שלישי והופעת בשעה שלוש וחצי. אם לא איחרת, כלומר". הוא חייך, כמעט לעצמו, ולדורינה זה נראה מופלא שהשיניים שלו היו עקומות. כל אחת מאלה שנחשפו לעיניה, מהצד.

 

"אני לא אוהבת רופאי שיניים", אמרה.

 

"רציתי להיות איש מפורסם. לא היה איכפת לי איך"

והוא מיד הוסיף, "גם אני לא. גם אני לא. את יודעת מה רציתי להיות כשהייתי קטן? וגם כשהייתי נער? אני רציתי להיות איש מפורסם. לא היה איכפת לי איך. לגלות משהו, להמציא משהו, לדבר כל ערב בטלוויזיה. העיקר להיות מפורסם... את מאמינה? זה מה שמילא לי את הראש. ומה עכשיו?" הוא פלט אוויר מפיו.

 

"אתה יודע?" היא אמרה. "אני מכירה עוד מישהו שזה החלום שלו".

 

היא התיישבה על כסא הטיפולים הגדול, בגוון כחלחל, במרכז החדר, והשעינה את ראשה לאחור. הידיים שלה נמתחו לאורך המשענות ורגליה שולבו מתחת לשוקיים. היא נשמה נשימה עמוקה והרימה עיניה אל הפנסים שריחפו קרוב מעל ראשה.

 

הוא ישב לצדה, אוחז באחד המכשירים, מין מקל מתכת זעיר שקצהו מעוקם. "באמת? מי זה?" שאל. הוא לא שאל סתם. היתה סקרנות בקולו.

 

"אני לא יכולה להגיד לך את השם שלו, כי אז אתחיל לבכות", אמרה דורינה.

 

האיש הביט בה, מהצד, כך הרגישה, ואז הרחיק מעט את מקל המתכת ואמר בטון הרציני ביותר, "אם ככה, עדיף שלא תספרי". הוא נגע בשתי אצבעות בסנטרה וסימן לה לפתוח את הפה. כשפתחה הציץ פנימה, והיא הצליחה סוף סוף לראות את הפנים שלו במלואם, קרובים מאוד אליה, עגולים, ענקיים.

 

"אז בוא נראה מה יש לנו כאן", אמר, והיא הרגישה איך הקול שלו רעד כשאמר את זה.

 

המשך: הפה המושלם ביותר שראה היה פעור לרשותו