הפה המושלם ביותר שראה היה פעור לרשותו

"נגד אהבות גדולות עוד לא המציאו שום זריקה או טיפול שורש, הא?" אמר וחיכה לרגע שאולי תצחק או שהוא עצמו יצליח להפיק משהו שנשמע כמו צחוק. אבל רק שקט נותר ביניהם. "כן, עוד אין שום טיפול בינתיים. שום דבר. מוכרחים לסבול". המשך הסיפור

בפרק הקודם: רופא שיניים מתחזה עוקר לאנשים את כל שיניהם. הוא מתקשר אל דורינה נשר, שעדיין זועמת על הפרידה הכפויה מהחבר שלה, ומזמין אותה לטיפול שיניים במבצע.

 

"קוראים לו נסי, לחבר שלי. החבר שהיה. כמו למפלצת הסקוטית. בקיץ היינו שם, אני והוא והמשפחה שלו, והוא החליט שהוא ראה אותה, ליד קו החוף. למרות שהמים היו קפואים הוא קפץ לתוכם וצלל, כי הוא באמת חשב שראה משהו, וכשיצא הבהיל את כולנו, ובעיקר את אחותו, כי נדבק לו לגוף איזה צמח שהיה בתוך המים. הוא לא ידע אפילו שהוא נראה בעצמו כמו המפלצת. אבא שלו הספיק לצלם אותו כדי לגלות אחר כך, בחדר החושך, שהבן שלו הוא העתק מושלם של נסי המפלצת של לוך נס. באותו יום הוא איבד את השם הקודם שלו, ואחותו אומרת שגם את האופי הקודם שלו".

 

"כן, זה נשמע כמו אהבה גדולה, מה שהיה ביניכם. איך שאת מספרת את זה. העיניים שלך נעצמות", אמר.

 

"באמת?" שאלה. היא לא הרגישה שעצמה את עיניה.  

 

"נגד אהבות גדולות עוד לא המציאו שום זריקה או טיפול שורש, הא?" אמר וחיכה לרגע שאולי תצחק או שהוא עצמו, מתוכו, יצליח להעלות משהו שנשמע כמו צחוק. אבל רק שקט נותר ביניהם. "כן, עוד אין שום טיפול בינתיים. שום דבר. מוכרחים לסבול, אני מתאר לעצמי".

 

"היתה לך אהבה כזאת פעם?" שאלה דורינה.

 

"לכל אחד יש לפחות סיפור אהבה אחד טוב לספר"

היא לא ידעה מהיכן האומץ לשאול אדם זר שאלה כזאת, אבל ייסורי סוף אהבתם שלה ושל נסי היו עבורה כמו סם מאלחש, ודברים שעשתה, מילים שאמרה, ומחשבות שחשבה, היו שונים באופן ניכר ממה שהיתה רגילה. היא הפכה לאדם אחר.

 

"אני לא זוכר מתי מישהו שאל אותי דבר כזה", אמר האיש. הוא נגע בזקנו, מולל אותו, ואז הניח את המכשיר הדק בחזרה על הכן. הוא היה נרגש.

 

"לכל אחד יש לפחות סיפור אהבה אחד טוב לספר", אמרה דורינה. היא הניחה את פרק ידה מאחורי צווארה כדי להגביה את ראשה. עכשיו היו עיניה נעוצות בקיר שמולה, שעליו היה פוסטר גדול שהציג גחליליות בשעת לילה. היא לא רצתה לגרום לו אי נוחות, שכן הרגישה היטב איך מבטיה גורמים לבעל הזקן להסמיק או להסיט את מבטו לכל כיוון אחר.

 

"לי אין סיפור לספר", אמר.

 

היא פתחה שוב את פיה, למרות שלא ביקש. הוא אמר לה שהוא מצליח לראות חור קטן בשן הזאת ועוד אחד בשן שלידה. כשאמר זאת נקש במקל המתכת על השן.

 

"מוזר", אמרה.

 

"מה מוזר בזה?" שאל.

 

"מוזר שאתה מתעקש שאין לך סיפור אהבה לספר. אני יודעת שלכולם יש".

 

הוא חייך. עכשיו ראתה יותר מהשיניים שלו והן היו יותר עקומות ממה שנדמה היה לה. הרבה יותר עקומות. הוא היה רופא השיניים עם השיניים האיומות ביותר.

 

והוא חשב שבעוד רבע שעה, חצי שעה לכל היותר, ישכבו כל השיניים שלה על המגשית הלבנה שלידו והוא ילטף אותן במברשת הקטנה שלו וייגע בהן בקצות האצבעות, וכל הגוף שלו יצטמרר מרוב עונג, והבטן תתכווץ ויהיה לו קצת יותר חם באזור של הכתפיים.

 

"ניסית פעם גז צחוק?"

"השן הזאת רגישה", אמר לה. "השיניים הקדמיות יותר רגישות. אני מציע שנשתמש בגז צחוק. ניסית פעם גז צחוק?"

 

היא סימנה בראשה שלא ניסתה, אבל מחשבותיה היו עדיין בסירובו של הרופא לחלוק את סיפורי האהבה שלו. גם לאנשים עם שיניים עקומות כמו שלו ודאי היו סיפורי אהבה, אמרה לעצמה ובמידה מסוימת צדקה.

 

הוא הצמיד את צינורית הפלסטיק לאחד מנחיריה וכששאפה נפתח השסתום שבקצה הצינורית והיא נשמה מהגז וחייכה אליו. שרירי הפנים שלה התרככו והפכו רפויים ועפעפיה נשמטו. היא הלכה והתרחקה ממנו. כעבור דקה כבר ידע - הדספלורן שקיבלה בעזרת גז הצחוק ובחיזוק של חמצן ביחס הנכון עשה את העבודה. הפה שלה, הפה המושלם ביותר שראה, היה פעור לרשותו.

 

הוא זרק את מקל המתכת הקטן אל הרצפה ולקח לידיו את הצבת. כל מה שידע לעשות, ידע לעשות עם המכשיר הזה. מלבדו, לא היה לו צורך בדבר.

 

תפס שן טוחנת מימין. היא היתה מעט פגומה ונדמה שכבר נעשתה עליה עבודה בעבר. סתימות, וככל הנראה גם טיפול שורש. במשיכה אחת מהירה שלף אותה, וזה הרגיע אותו. בדרך כלל היה שומר את הטוחנות לסוף, אבל המהירות שבה יצאה הראשונה הרגיעה אותו והוא הרגיש שאוויר חם יוצא מתוך הגוף שלו. הוא חייך. חייך ולא הביט במראה שהיתה מוצבת על הקיר משמאלו.

 

במקום להמשיך מיד אל השן הבאה, קם ופשט את חולצתו. הפעם הזאת המתח גרם לו להזיע, והוא לא אהב את ריח הזיעה ולא את התחושה. הוא תלה את חולצתו מעל פנסי התאורה, בתקווה שתתייבש מהחום. הוא הסיר גם את סנדליו ומאוחר יותר גם את מכנסיו ותחתוניו והתיישב על כורסתו הפרטית של דוקטור שמר, שנח באותה השעה בביתו. בסמוך לכורסה עוצבה פינה לשתייה קפה ולקריאת מגזינים וספרים.

 

הצבת היתה בידו.

 

הוא לא ראה צורך להמשיך בקצב המהיר. החליט לנוח ואז להמשיך. ההרדמה שביצע היתה עמוקה מספיק בשביל להחזיק 20 דקות לפחות. בחר לשקוע לתוך עצמו למשך חמש דקות מלאות לפני שיחזור אל הכסא ויבצע את העקירה של כל השיניים, ואולי בזמן שיא של פחות משמונה הדקות ו-25 השניות שהיו שייכות לשיא הקודם - צעירה כבת גילה של דורינה.

 

"היא אמרה שהיא רוצה אותי"

"את אומרת שלכל אחד יש סיפור", מילמל בלחש והביט אל גב הכסא שעליו ישבה. "כן, זה נכון. אז תשמעי... תשמעי מה הסיפור שלי... את שומעת? את לא שומעת כלום, הא? או שאולי בכל זאת... זה היה לפני הרבה שנים. כמו באגדות. ממש כמו באגדות. אלה החיים שלי. היתה אחת, דידי. קראו לה דידי. היא היתה צריכה להיות האשה שלי היום. היא אהבה אותי ואני אהבתי אותה. אחרי ארבעה או חמישה חודשים ביחד החלטנו להתחתן. הכול עבר מהר. אז ההורים שלה והאח שלה המחורבן אמרו לה שלא תעשה את זה. ואני הייתי אצלה כשהם אמרו לה בחדר, שלא כדאי לה להתחתן עם אחד שהפה שלו נראה כמו של אדם מפגר... מה הקשר לבן אדם מפגר?.. אני לא הייתי מפגר, וגם אם הייתי, מה זה שייך לשיניים ומה שיניים שייכות למפגרים? הם אמרו לה שאני מפגר אם ככה נראה הפה שלי... שאני בטח לא בא משום מקום טוב ובטח לא הולך לשום מקום כזה. ואח שלה אמר את המשפט האחרון, 'אם את לא מעיפה אותו חזרה לזבל שממנו הוא הגיע, אני זורק את הדברים שלך מהבית'. כן... היא לא היתה אמיצה במיוחד, דידי. אהבה אותי באמת. כמו שאני אהבתי אותה. אבל לא היה בראש שלה להסתבך. אז רק אני הסתבכתי. הרוח של האהבה הזאת ריחפה מעלי עשר שנים. 15 שנים. כל הבחורות שהיכרתי אחריה לא היו שוות ביחד את מה שהמילים שלה היו שוות עבורי. אני רציתי את דידי. וזה כואב. כי היא רצתה אותי. דידי רצתה אותי. היא אמרה שהיא רוצה אותי. לה לא הפריע שום דבר. היא אמרה שאני מחבק חזק ויודע לגעת איפה שצריך וזה הרבה יותר מעניין אותה מכל השטויות האחרות. היא רצתה אותי. לפני כמה זמן ראיתי אותה עם הבעל שלה ועם הילדים. הלכתי אחרי הבעל שלה הרבה זמן. רציתי לראות את החיוך שלו, זה היה לי חשוב. את יודעת איזה חיוך יש לו? יש לו חיוך יפה כמעט כמו שלך. השיניים שלו... אני הייתי צריך להוציא אותן מהמקום כדי לראות כמה הן יפות. הוא זכה בה. אני עשיתי את זה, את שומעת? אני הוצאתי לו את כל השיניים, ולאף אחד אין מושג לגבי זה. אחר כך הייתי צריך להמשיך עם זה ולא היה איכפת לי איך. זה כמו למלא בור עמוק בהמון חול בגלל שאתה פוחד ליפול לתוכו. אני הייתי זקוק להרבה חול, את מבינה? זה הכל נראה כמו בור גדול. ומה עכשיו?"

 

הקול הבטוח של האיש שעתה היה עירום ורק הזקן הסתיר מעט מגופו הפך לבכי, בתחילה בכי רך, נשלט, ורגעים מאוחר יותר הפך למה שנראה כמו התפרקות של הגוף. כל החלקים החיים שלו לקחו חלק במעשה. השרירים, העיניים, עור הגוף, הריאות, הגרון, הקולות שעברו דרך הגרון. כמו מערכה שבה הכל מוטל לפנים, אל החזית, והחזית שלו היתה אחת פשוטה כזאת וכללה בעיקר את הרצון לשנות את המצב.

 

הוא מתח את רגלו ולחץ בעזרתה את המשען של הכסא הגדול. דורינה נשר הסתובבה, ישנה, לכיוונו, והפה שלה עדיין היה פעור. השן האחת שהוציא ביצבצה מקצה הכן הלבן. "זה היה הזמן להמשיך הלאה", אמר לעצמו בקול. "זה הזמן להתקדם".

 

כשדורינה התעוררה היה רק דם מסביב. על התקרה, על הרצפה, על אחד הקירות, על הכורסה בפינה. בעיקר על הכורסה בפינה. בכל מקום היה דם, רק עליה לא היה דם. הדבר הראשון שעשתה היה לגעת בעצמה. לנסות ולהזיז את איברי הגוף שלה, קודם ידיים ואז רגליים, ואז שוב ידיים ושוב רגליים. היא נגעה בפניה. מיששה אותם. הידיים שלה חזרו נקיות.

 

היא קמה מהכסא וברחה לכיוון הדלת. משהו קרה שם, אבל למי?

 

היא אספה את חלקי הזיכרון שעמד לרשותה בתום ההרדמה המלאה. היה לה צורך לבוא לרופא השיניים... לא, לא, הם ביקשו ממנה לבוא. היא באה. זה יום חמישי או שישי... יום שישי. השעה... מה היתה השעה? היא לא זכרה, אולי בוקר, והוא ביקש ממנה לשבת. היו לו פנים עגולים. והזקן שלו נגע בה בטעות פעם אחת. 

 

היא פתחה את הדלת ואז דלת נוספת שהובילה לרחוב. לא היה אף אחד במרפאה. היא היתה לבדה.

 

אחרי שיצאה לרחוב ועמדה שם, וראתה שהעולם ממשיך כרגיל בחוץ, חזרה פנימה. אף אחד לא היה שם. היא שאלה אם יש מישהו, היא חיפשה. לא היה אף אחד. רק הכורסה שהיתה ספוגה בדם. היא התקרבה אל הכורסה שעמדה בפינת הקפה בצד החדר והאטה את צעדיה, כאילו חיה טורפת עלולה לזנק עליה ממסתור. כשהראש שלה הביט מעל הכורסה לכיוון מטה הצליחה לראות סוף סוף. קודם את הרגליים שלו, ואז את הישבן ואת הגב, ושם למטה היה הראש.

 

הוא בסך הכל ירה לעצמו בראש. זה כל מה שקרה. רופא השיניים ההוא.

 

היא פנתה בחזרה לדלת היציאה ובדרך אספה את השן שעקר לה והיתה מונחת על המגשית הלבנה. דורינה חשבה משום מה שמוטב שהשן הזאת תלך איתה הביתה.

 

למחרת כולם ביקשו לדבר איתה. במשטרה היא נתנה עדות קצרה, עוד בערב האתמול, והם אמרו שיש לה מזל, אבל לא סיפרו לה יותר מדי. כשהעיתונאים התקשרו הם ציירו עבורה את התמונה הגדולה. היא שאלה אותם יותר ממה ששאלו אותה, וכשביקשו להיפגש איתה, סירבה, אמרה שהיא ממילא לא קוראת עיתונים אף פעם ולא שומעת חדשות ולא רואה טלוויזיה ואין לה כוונה להיכנס לתוך העולם שלהם, כי טוב לה איך שהיא.

 

אבל השם שלה התפרסם וגם התמונה, ובצהרי שבת התקשרה האמא של התאומים כדי לשאול אם יש צורך למצוא לה מחליף לאותו הערב, כי הרי בוודאי לא תוכל לבוא במצב הרגשי שבו היא נמצאת.

 

"אני אבוא בשמונה, כמו בכל יום שבת", אמרה.

 

האמא של התאומים שאלה, "את בטוחה? את בטוחה שאת רוצה לבוא אלינו?"

 

ודורינה אמרה שהיא בטוחה. והרגישה בטוחה. למעשה, לא היה שום דבר בטוח יותר בעולם כולו מאשר הצורך שלה לספר לעוד מישהו על נסי. אפילו תינוקות שמקשיבים רק לעתים היו מבחינתה תרופה לכל כאב, זר או מוכר.

 

סוף