שני סרטים בכרטיס אחד

האם המשבר הכלכלי העולמי פגע בהוליווד? ברור שכן, הוא דפק לה את מקורות המימון. האם הקולנוע האמריקאי בצרות? ברור שלא, זאת תעשייה שצירוף המילים האהוב עליה הוא "תקופת מיתון"

"מה הם שני העסקים שהוכיחו את עצמם באופן מסורתי כחסיני מיתון?", התקיל פעם טוני סופראנו את אנשיו בבוחן פתע בכלכלה למתחילים.

 

"אספקטים מסוימים של השואו־ביזנס", השיב סילביו דאנטה, "והעסק שלנו".

 

שולט בחומר הנלמד, סיל. זאת החוכמה המקובלת באמריקה: מי שרוצה להמשיך לרוץ כשכל השאר מאיטים, מוטב שיעבוד בהוליווד או במאפיה. ובעוד שהפשע המאורגן לא נוהג לפרסם את המאזנים שלו, ההיסטוריה העסקית של תעשיית הקולנוע מוכיחה שהמיתון אכן יפה לסרטים.

 

צירוף המילים Recession proof, חסינת מיתון, הוצמד להוליווד אחרי האבא של כל המיתונים - השפל הגדול. בסיום השנה הראשונה למניינו, 1929, היו שני סוגים עיקריים של אמריקאים: רעבים ללחם, וכאלה שכבר מתו מרעב ללחם. אבל מספר הצופים שהגיעו לבתי הקולנוע בארצות הברית עלה ב־58 אחוז בהשוואה לשנת 28', והמשיך לטפס גם בשנת 30'. כשחושבים על זה, לא מדובר באנומליה; הקולנוע היה בידור זול וזמין שהוציא אותך מהבית לשעתיים, סיפק לך דרך מילוט מהמציאות, ואפילו סידר לך ארוחה בזמנים שבהם אנשים הסניפו נעליים כדי להיזכר איך מריח בשר.

 

היחס ההפוך בין מצב האומה למצב הקופה המשיך להתקיים גם בזמנים מודרניים. ג'ון פיתיאן, נשיא איגוד בעלי בתי הקולנוע באמריקה, סיכם את זה חד וברור בראיון שהעניק לפני כמה חודשים ל"טיימס": "בארבעת העשורים האחרונים היו בארץ הזאת שבע שנות מיתון, ובחמש מהן נרשם זינוק של ממש בנתונים הקופתיים". הדוגמה העדכנית ביותר שנתן פיתיאן היתה של 2001, שהסתיימה בעלייה של 650 מיליון דולר בהכנסות בהשוואה לשנת 2000.

 

פיתיאן דיבר עם הטיימס בסתיו, לפני הנתונים של שנת המיתון 2008, אבל עכשיו כבר ברור שהנחת היסוד במקומה עומדת - פחות או יותר. בצד של היותר ניצבת העובדה ש־08' היתה טובה להוליווד, נקודה. על זינוק בהכנסות אין אמנם מה לדבר, כי 2007 היתה פשוט טובה מדי, אבל ירידה דומה לזאת שנרשמה ברוב התעשיות הגדולות באמריקה בטח שלא היתה. בין אם קונים את המספרים שפורסמו ב"וראייטי" (הכנסה שנתית ממכירת כרטיסים בצפון אמריקה של 9.63 מיליארד דולר, אחוז אחד פחות משיא כל הזמנים שנקבע ב־2007 על 9.68 מיליארד) או אלה של ה"הוליווד ריפורטר" (9.?8 מיליארד, כלומר שיא חדש), ברור שהמשוואה עדיין תופסת: רע לאמריקה = טוב בהוליווד. וטוב לה גם בשאר העולם: אם יש דבר שאין עליו ויכוח, זה שה־9.9 מיליארד דולר שהכניסו השנה הסרטים האמריקאיים מחוץ לאמריקה הם שיא חסר תקדים.

בתמונה: הסבא-רבא של קמרלינג (צילום: גטי אימג' בנק)

 

אלא שבהוליווד, כאמור, יש גם סימני מיתון מהסוג המקובל יותר של הביטוי. הנתון המשמעותי ביותר מהשנה החולפת הוא העלייה במחירי הכרטיסים: הצופה האמריקאי שילם בממוצע 7.2 דולר לכרטיס, עלייה של 4.7 אחוז מ־2007. בהתאמה, מה שנראה כמו שורה תחתונה כמעט זהה מייצג דווקא ירידה במכירת כרטיסים: ב־2008 נמכרו בצפון אמריקה 1.36 מיליארד כאלה, לעומת 1.4 מיליארד ב־07'. מצב שבו נמכרים פחות כרטיסים ביותר דולרים הוא אלמנט קבוע במשוואה ההוליוודית, כך שהנתון הזה לבדו לא הופך על הראש את התזה של ג'ון פיתיאן וסילביו דאנטה. מה שכן יוצא דופן - מה שהופך את המיתון הזה, שכולם משווים אותו לשפל הגדול, לסיפור אחר לגמרי מפיסת ההיסטוריה ההיא - זה שהוליווד של 1929 היתה מורכבת מכמה חברות שעשו סרטים. הוליווד של 2009 מורכבת מכמה קונגלומרטים שעושים גם סרטים, וזה שם את התעשייה במצב משונה מאוד: הכנסות שיא (או כאמור, ממש־ממש קרוב לזה) לצד קיצוץ עמוק.

 

כיס כיס בנג בנג

כדי להבין את הסתירה שהוליווד מתנהלת בתוכה, ותיאלץ גם להמשיך לחיות איתה בעתיד הקרוב, מספיק להסתכל על המקרה של אולפני וורנר. ראשית שימו סמיילי על הנתון הבא: וורנר קבעה ב־2008 את שיא כל הזמנים של הכנסות שנתיות לאולפן יחיד, 1.74 מיליארד דולר (השיא הקודם, שקבעה סוני ב־2006, היה 1.71). במצב נורמלי זה היה דוחף אותה להגדיל גם את ההוצאות, אבל המצב הוא הכל חוץ מנורמלי, ולכן הסמיילי מתהפך כשבודקים מה היא עשתה במהלך שנת השיא שלה: גדעה שתיים מהזרועות העצמאיות שלה ("פיקצ'רהאוס" ו"וורנר אינדיפנדנט פיקצ'רס"), ובלעה לתוכה זרוע שלישית ("ניו ליין סינמה") במהלך מוצהר של קיצוץ הוצאות, שכלל פיטורים של 450 עובדים. היא גם הפיצה ב־2008 רק 20 סרטים — ירידה של 25 אחוז מהשנה הקודמת.

 

יש שתי דרכים לסכם את המקרה המייצג הזה. אחת תהיה לשבח את המנהלים של וורנר על שנה מופלאה, שבה הצליחו גם לקצץ בהוצאות וגם להגדיל את ההכנסות. הדרך השנייה תהיה להזכיר שוב שהוליווד של היום מושפעת מדברים שקורים במקומות אחרים לגמרי, ככה שההתנהלות של וורנר - או, מה שגם יותר מדויק וגם יותר רלוונטי למקרה הזה, AOL טיים־וורנר - איננה מבריקה ו/או מוזרה כפי שהיא מצטיירת. היא פשוט תוצאה של מצב שבו אין שום קשר בין ההכנסות הישירות של תעשיית הסרטים לעומק הכיסים שלה.

 

לפי מאמר שפורסם לאחרונה ב"פורבס", כל האולפנים המובילים באמריקה - כל עשר החברות ששולטות ב־91 אחוז משוק הסרטים בארצות הברית - חתכו בהוצאות בחודשים האחרונים של 2008, למרות הנתונים המצוינים שנרשמו בקופות; רק כדי לסבר את העין, אן.בי.סי־יוניברסל לבדה הודיעה על תוכנית לקיצוץ הוצאות בסך חצי מיליארד דולר במהלך 2009. והמקור להידוק החגורה אכן רחוק מהוליווד, הכי רחוק שאפשר בלי ליפול לאוקיינוס: המקום ההוא בחוף המזרחי שהרס השנה את התוכניות של כולנו.

 

לפי פורבס, וול סטריט (או ליתר דיוק, בנקי ההשקעות הגדולים שלה) הזריקה לתעשיית הסרטים משהו בין 10 ל־18 מיליארד דולר בארבע שנים (8־2004). המשבר הכלכלי אמנם לא סגר לחלוטין את הברז הזה, אבל הוא בהחלט החליש את הזרם, וזה - לצד ההיסטוריה, שקובעת כי משברים כלכליים שולחים יותר אנשים לסרטים - מה שמסביר איך אותה תעשייה מרוויחה ומפסידה מאותו מיתון.

 

בספטמבר האחרון, כשהמשבר הכלכלי עוד הסתובב בחיתולים - אבל כבר עשה בהם את מה שנהוג לעשות בחיתולים - פירסם המגזין "טיים" סקירה מרתקת של היסטוריית היחסים בין הוליווד לוול סטריט. תקציר הפרקים: בראשית, כלומר עד לפני חמש שנים, הבורסה לא רצתה לשמוע על סרטים; איל העיתונות וויליאם רנדולף הרסט, שהשקיע והפסיד בוכטות בסרטים האילמים, שימש במשך עשרות שנים דחליל ייצוגי שהרחיק את המשקיעים מהערוגה ההוליוודית. אבל ב־2004 החליטו כמה מבנקי ההשקעות הגדולים באמריקה - ביניהם מריל לינץ', ג'יי.פי מורגן וגולדמן סאקס - להכניס רגל לתעשיית הסרטים. כל כך למה? בקיצ־קיצור, כי היה להם כסף ספייר. ממש ככה. לצד הבנקים נכנסו לתמונה גם קרנות גידור, ובמשך ארבע שנים התפתחה שותפות משגשגת בין שני החופים של אמריקה. אלא שמאז הסתיו האחרון אין שום גוף השקעה שמסכן כסף, ומה לעשות: שמה האמצעי של תעשיית הבידור מעולם לא היה "השקעה בטוחה".

 

במהלך אוקטובר־נובמבר משכו את ידיהם שני בנקים גדולים, סוסייטה ג'נרל ודויטשה בנק, מכל מה שקשור לסרטים. במקביל קיבלו האולפנים מסרים של פאניקה מקרנות הגידור שהשקיעו בפרויקטים שלהם; דוגמה בולטת היא פרמאונט, שקרן גידור מבית מריל לינץ' שמה כסף על 24 מהסרטים העתידיים שלה. כאמור, זה לא שהוליווד איבדה לגמרי את וול סטריט כאמצעי לגיוס כספים; אבל כמו שהסביר לטיים ג'ון ברק, עורך דין שמתמחה במימון סרטים, "באווירה הנוכחית, מה שהאולפנים יצטרכו בשביל לסגור עסקאות זה להתאים את עצמם לאינטרסים של המשקיעים".

 

בתרגום חופשי, מה שברק אומר זה שעד להודעה חדשה, הוליווד תצמצם ככל האפשר את הסיכונים הכרוכים בהפקת סרטים. אבל לא במובן של צמצום עלויות ההפקה, אלא - לפי התחזית שנשמעת עכשיו מכל הכיוונים, ושנוסחה באופן הברור ביותר על ידי איש סיטיבנק ד' ג'פרי אנדריק בראיון ל"הוליווד ריפורטר" - במובן של צמצום מספר ההפקות. "חלק מהשחקנים שנמצאים היום בשוק יצאו ממנו", התנבא אנדריק, "ואלה שיישארו בו יעשו פחות סרטים".

 

אסקייפ. יש לאן

לפני שננסה לפענח מה יהיה האופי של הפחות־סרטים האלה, אולי שווה להתעכב עוד רגע על הלוגיקה הכלכלית הבסיסית. למה בעצם לעשות פחות סרטים כשאפשר לעשות סרטים יותר זולים? ואם כבר מדברים, למה לא להוזיל גם את הכרטיסים ולהחזיר את הבילוי בקולנוע למה שהוא היה בשנות ה־30 של המאה ה־20 - בילוי זול בתקופה שאין לאף אחד כסף מיותר בכיסים? "הנה הצעת החלטה לשנה החדשה: תורידו כבר את עלויות ההפקה ואת מחירי הכרטיסים", כתב ג'וש ריץ' ב"הוליווד אינסיידר", הבלוג הקולנועי של Entertainment Weekly. "באקלים הכלכלי הנוכחי, זה יותר הגיוני מאי פעם".

 

יש משהו במה שאומר ריץ', אבל יש גם שני משהוים שהופכים את ההצעה שלו לבלתי קבילה. ראשית, הורדת עלויות הפקה היא מהלך מאוד־מאוד־מאוד מסובך. משכורות קשה לקצץ בגלל האיגודים המקצועיים האולטרה־חזקים שפועלים בהוליווד, את כוח האדם קשה לצמצם בדיוק מאותה סיבה, לחתוך באפקטים המיוחדים וכיו"ב משאבות כסף פירושו להוריד מעוצמת הספקטקל שהצופים של היום מורגלים בו - וכל ירידה בתקציבי השיווק, שלא רחוקים בימינו מתקציבי ההפקה, פירושה פגיעה כמעט ודאית בהכנסות. את הבעיה השנייה עם הרעיון של ריץ' אפשר לנסח בפורמט של שאלה, כזאת שלא צריך תואר בכלכלה כדי לענות עליה: אם הביקוש בשוק פחות או יותר יציב, ואז ההיצע צונח בבת אחת - זה טוב או רע מנקודת המבט של המוכרים? יפה. אז זה מסביר גם למה בעוד שנה ייכתב ב"וראייטי" ש"למרות המצב הכלכלי: עלייה במחירי הכרטיסים". 

 

אגב כרטיסים, הנה נתון מאלף: מספר הסרטים המופצים "רחב", כלומר בכל הערים בארה"ב, עלה מ־478 בשנת 2000 ל־631 ב־2007 - עלייה של 32 אחוז. אבל מספר הכרטיסים שנמכרו באמריקה באותה תקופה עלה באחוז אחד בלבד. כמו שאמר ג'ון פיתיאן לטיימס, "הסרטים הורגים אחד את השני. אנחנו, בעלי האולמות, לא יכולים להתמודד עם מספר הסרטים שמופקים היום".

 

פחות היצע, אם כך. זה הכיוון שאליו הולכים האולפנים. פחות סרטים, פחות תחרות על הכסף של הצופה, יותר פרוסות לכל אחד שאוכל מהעוגה. אבל מה בדיוק יהיה טיבן של הפרוסות האלה? או, אם לרדת מהדימויים הקונדיטוריים, איזה מין סרטים תעשה הוליווד לצופים שבדיוק קיצצו בשכרם, או פיטרו אותם, או שסתם נודע להם כי צירוף המילים "מכונית אמריקאית" הוא מעתה נחלת העבר?

 

אם להתייחס לשנות השפל הכלכלי הגדול כמייצגות, אז הכיוון ברור: בריחה. אסקפיזם להמונים. שנות ה־30 נחשבות עד היום לתור הזהב של הוליווד, וזה היה גם התור של הסרטים שעוסקים בכל דבר, כל עוד הוא לא קשור למציאות. זאת היתה שעתו היפה של המיוזיקל, של סרט האימה, של האחים מארקס. היו גם יוצאים מן הכלל, אבל כמו שאמר המבקר והיסטוריון הקולנוע לאונרד מלטין ל־MSNBC, "זאת הכללה רחבה מאוד לומר שהסרטים של שנות ה־30 לא עסקו בכלל בשפל הגדול, אבל הקולנוע ההוליוודי בהחלט פנה באותן שנים לסוג הקהל שייצגה הדמות של מיה פארו ב'שושנת קהיר הסגולה'".

 

מלטין מאמין שהצופים של היום לא שונים בהרבה מאותם דמויי מיה פארו שיצאו לקולנוע פחות בשביל לראות סרט, ויותר בשביל לא לראות את המציאות: "בגלל זה הם בורחים מכל דבר שעוסק למשל במזרח התיכון, אבל נוהרים בהמוניהם ל'הצ'יוואווה מבוורלי הילס' ו'המסור 4'. שניהם מייצגים אלטרנטיבות לחיים האמיתיים".

 

לדברים האלה מצטרף הסרט הגדול ביותר של השנה החולפת, "האביר האפל". בהוליווד יש נטייה מסורתית לעשות מחר את הדבר הכי קרוב לסרט הכי מצליח של אתמול; מהבחינה הזאת, "האביר" נראה כמו העתיד המיידי של הוליווד. מצד אחד הוא אסקפיסטי מטבעו (בכל זאת, זה על איש נורא עשיר שאוהב להתחפש לעטלף), מצד שני מספיק מורכב ואיכותי כדי להיות מועמד לכל הפרסים הגדולים - ומהצד הכי חשוב, חתיכת מכונת כסף.

 

מה שבטוח שטוח

לפי דיווח טרי מ"בוסטון גלוב", המיתון עומד להשפיע לא רק על סוג הסרטים שאנחנו רואים, אלא גם על הדרך שבה אנחנו רואים אותם. ב־2009 היה אמור לבוא הבום הגדול של התלת־ממד הדיגיטלי, הטכנולוגיה שהוליווד סימנה כבר לפני כמה שנים כדבר הגדול הבא. ג'פרי קצנברג, יו"ר דרימוורקס אנימציה, התנבא ב"גלוב" שבסופו של דבר ייעשו כל סרטי האנימציה של דרימוורקס בטכנולוגיה החדשה, אבל באותה נשימה דיווח שרק 1,500 מתוך 36 אלף מסכי הקולנוע באמריקה מוכנים לקראתה. בום שמום, ומהסיבה הכי פשוטה: העלות של הסבת אולם קולנוע רגיל לתלת־ממד דיגיטלי עומדת על 70 אלף דולר. זה 70 אלף יותר ממה שבעל האולם הממוצע מוכן לסכן היום.

 

פחות סרטים באופן כללי, פחות סרטים שעוסקים בענייני דיומא באופן ספציפי, פחות ממד אחד - ויותר הכנסות. אלה התוצאות הצפויות של המשבר הכלכלי בתעשיית הסרטים כמו שהן נראות כרגע. תשוו את זה לתעשייה הפיננסית, לחברות הרכב, לנדל"ן, לאשראי, ותחזרו בדיוק למקום שממנו התחלנו: למי שרוצה לעבור את המיתון בשלום כדאי להשקיע באספקטים מסוימים של השואו־ביזנס. או, כמובן, בעסק של טוני סופראנו וסילביו דאנטה.