מוריס מיינור - החיפושית האנגלית חוגגת 60

נא להכיר: המכונית העממית של הממלכה הבריטית, אשר הגיעה ארצה במגוון גדול של גרסאות - חלקן שמורות ופעילות עד עצם היום הזה, חוגגת 60 שנה להשקתה. ירון פרץ נזכר בחביבת שנות ה-50

ירון פרץ פורסם: 20.02.09, 09:12

"כמה אתה רוצה בשביל החיפושית הזו?", שאל אותי הנהג שלצדי, תוך ששנינו ממתינים לרמזור ירוק בצומת תל-אביבי. התשובה שלי לא אחרה לבוא, אבל די הפתיעה את שכני להמתנה - "אין לי חיפושית" עניתי, "זו מוריס". אכן, מעולם לא הייתי הבעלים המאושר של פולקסווגן חיפושית, אבל מוריס מיינור מודל 1957, בהחלט כן.

זו לא חיפושית - אלא מוריס מיינור (צילום: רועי צוקרמן) 

 

היסטוריה

המיינור של מוריס חגגה לא מכבר 60 שנה להצגתה. האחראי הראשי להיוולדה היה סר אלק איסיגוניס. למי שאינו בקי בהיסטוריה המוטורית העולמית, איסיגוניס היה האחראי גם לתכנונה של מיני מיינור המוכרת והאהובה ואחד מכוכביה הגדולים ביותר של תעשיית הרכב הבריטית מעולם. ההצלחה של המוריס מיינור הייתה מיידית ומסחררת. הציבור פשוט התאהב בתכנון הפשוט והמוצלח. הגוף המעוגל בעל כנפיים הבולטות והמכלולים המכאניים הפשוטים, נלקחו ישירות ממחסן החלקים של חברת מוריס.

מיינור מסחרית (צילום: משה גיסיס)

 

אורכה של המיינור היה 376 ס"מ, ומשקלה עמד על 775 ק"ג בגרסה הבסיסית - כ-300 ק"ג פחות ממכונית מיני בת ימינו. המנוע המקורי היה בתצורה שטוחה ובנפח 918 סמ"ק מתוצרת מוריס. בשנת 1953 הוחלף במנוע מתוצרת אוסטין עם שסתומים עיליים, בנפח 803 סמ"ק. המהירות המרבית - באזור ה-100 קמ"ש. אגב, שלוש שנים מאוחר יותר התווספה יחידה בנפח 948 סמ"ק, ומספר שנים מאוחר יותר, גם מנוע בנפח 1.1 ליטר.

מיינור לכל פועל (צילום: רועי צוקרמן)

 

המיינור התאימה לצרכי מעמד הביינים בחברה הבריטית, כמו כפפה ליד. זאת בעיקר בזכות מרחב פנימי נדיב, ופשטות מכאנית שהתבטאה באמינות גבוהה במיוחד. בשנות ה-60 נראתה מוריס מיינור בכל פינה של הממלכה הבריטית, וכל מי שביקר באנגליה ראה שם כמות אדירה של מוריס מיינור ברחובות. בין שנת 1948 לשנת 1972, יוצרו מספר אינסופי של דגמים וגרסאות. עם שתיים וארבע דלתות, טנדרים אחודים ופתוחים, גרסאות קבריולה ואפילו סטיישן, תחת השם טרוולר (Traveller). אגב, המכונית הייתה כה מיושנת בתכנונה הבסיסי, עד כי חלקה האחורי של גרסת הסטיישן, הונח על שלדה עשויה מעץ.

מיינור קבריולה (צילום: משה גיסיס)

 

וכאן בארץ?

שלא במפתיע, המיינור זכתה לפופולריות רבה בארץ. הרכב היה נוח למדי לנסיעה, והקהל בארץ אהב את צורתו החיצונית. באנגליה השמרנית של שנות ה-50 וה-60, המיינור נחשבה למכונית סולידית ושמרנית . בארץ לעומת זאת, היא קרצה למעמד הביניים המבוסס, ובין רוכשיה נרשמו לא מעט בעלי מקצועות חופשיים מצליחים.

גרסת הסטיישן - עשויה עץ (צילום: רועי צוקרמן)

 

אמינותה ומכלול תכונותיה גרמו לכך ששרדה על כבישי ארצנו שנים רבות, בכל מגוון הגרסאות העצום שעשה דרכו ממעבר לים. למען האמת, שיטוט אקראי בסמטאות הקטנות של שוק הפשפשים ביפו יגלה טנדר מוריס מיינור שמשרת בנאמנות ובאופן יומיומי את בעליו עד עצם היום הזה - כחצי מאה לאחר שיוצר.