מאיפה יתחיל הדיל?

אופוזיציה לוחמת? אין רוטציה בכל מחיר? לבני ונתניהו ממשיכים לשחק קשוח, אבל יעדיפו לסכם. הלחץ הציבורי, התהיות בליכוד, הבחישות הצפויות בקדימה והנשיא פרס בינתיים לא מספיקים

מעבר להצהרות ולטקטיקות של המשא ומתן, ומעבר למעשה הרומנטי מצד קדימה שבהליכה לאופוזיציה לוחמת, האמת היא שגם בנימין נתניהו וגם ציפי לבני רוצים לחתום על עסקה, וכמה שיותר מהר. לשניהם ברור, כל צד מסיבותיו, שעדיף להגיע לעמק השווה, עדיף לסגור דיל. כעת מחפשים את ההצעה הבלעדית שאי אפשר לסרב לה, זו שתסגור עניינים. אולי אורי שני - המקורב לשני הצדדים - ייקרא לתווך.

 

גם לבני וגם נתניהו מבינים שהם בעיצומו של משחק קשוח, שמי שימצמץ בו ראשון יפסיד - אבל גם ירוויח. לפי שעה, נתניהו לא רוצה לשמוע על רוטציה. הכל חוץ מרוטציה, אומרים אנשיו. החלום הרטוב שלנו הוא שהעבודה תבוא, אך זה לא יקרה. אז אנחנו מוכנים ללכת הכי רחוק שאפשר עבור קדימה, לתת להם את החוץ ואת הביטחון, אולי אפילו את תפקיד יו"ר הכנסת, שהוא תנאי בל יעבור של דליה איציק. אבל רוטציה זה לא יהיה: זה שיתוק, זו חתרנות. לא, לא ולא.

 

לבני, מצדה, אומרת את אותו הדבר - רק להיפך. כן, כן וכן. רק רוטציה תתן לנתניהו ממשלה יציבה, מבוססת, עם פן שמאלי שהוא כה זקוק לו. רק אם הוא יסכים לדרישה הזו הוא ימצא אותנו בפנים, עם קווי יסוד שמתאימים לנו. כדאי לו. אם לא, אנחנו בחוץ, באופוזיציה. היא אפילו מתחילה להתאהב ברעיון, מתחילה לראות את היתרונות שבישיבה באופוזיציה, בלחימה בביבי. היא לא מאמינה בכנות קריאתו של נתניהו לאחדות. "הוא לא רוצה אחדות", אמרה לבני השבוע בשיחות סגורות. לטענתה - הוא אומר קודם 'אני אפנה לשותפים מימין, אדבר עם אלה ועם אחרים'. איך זה בדיוק מתחבר עם האחדות? - היא שואלת.

 

בשלב זה בליכוד שותקים, הבכירים מעדיפים לתת לנתניהו ללכת בקו שלו. אולי רעיון ממשלת הימין הצרה גם מתאים להם. מצד שני אנשי הליכוד רואים את הארץ המובטחת, אך חוששים כי אדמתה צחיחה, אדמה ששום דבר טוב לא יכול לצמוח ממנה. מצד שלישי, התור לתפקידי שרים בליכוד ארוך. כ-16 חברי כנסת רואים עצמם מסביב לשולחן הממשלה. ממשלת רוטציה שוויונית כפי שלבני דורשת מצמצת את מספר השרים שנתניהו יכול לחלק לחבריו. לכן הם שותקים, שבויים בין הפיתוי, לחשש שממשלת כצל'ה-ליברמן-ישי לא תהיה הברקה.

 

נתניהו ינסה ללכת בעקבות שרון

גם בקדימה בולמים בינתיים את נאומי ה"אתגרים שלפנינו", מציגים חזית אחידה, ורק בודדים עוד ממלמלים מתחת לשפם כמה חשוב להקים ממשלת אחדות. לבני נמצאת בעיצומו של מבחן המנהיגות המשמעותי הראשון שלה, ובינתיים - היא צולחת אותו בצורה לא רעה. עם זאת, אסור לשכוח את הדינמיקה, את הזמן שעובר, את תחושת הבהילות שאוחזת במי שמתחיל להבין שהוא לא יהיה שר בממשלה. האחדות המופגנת כעת היא מחזה נאה לעיניים, אין ספק, אך לא בטוח עד כמה יחזיק מעמד על בימת תיאטרון האבסורד של הפוליטיקה הישראלית. למרות אחדות השורות ולמרות המסר האחיד שיוצא מגרונותיהם של בכירי קדימה - הלחץ ודאי יעשה את שלו.

 

מתישהו, מישהו בקדימה יתחיל לבחוש, לקיים פגישות סודיות באישון ליל, ויעביר הצעות קונקרטיות על דפים לבנים, הצעות מפתות מאוד לבכירים שונים שמצפים לפרידה ממשרדי הממשלה שלהם כמו שנידון לתלייה מחכה לחבל. שיטת ה"הפרד ומשול" בפוליטיקה הישראלית מוכרת, וגם נושאת פרי: אריק שרון נהג להוציא את הרוח האופוזיציונית מהמפרשים של אנשי מפלגת העבודה בשיטה דומה: בכל פעם שהעבודה, שישבה באופוזיציה, חשבה להתחיל לתקוף ולהילחם בכנסת - שרון היה קורא לדליה איציק ולשמעון פרס, מלטף אותם במילים יפות ובמחוות ריקות מתוכן, וגומר את האופוזיציה. השאלה אם לנתניהו יש את האיש הנכון לזרוע הרס בקדימה ולפלג את השורות. אולי סילבן שלום.

 

בימים הקרובים ינסה הנשיא פרס למלא את תפקידו על הצד הטוב ביותר, כפי שהוא מבין אותו: הוא ידבר על אחדות, יסביר את האתגרים, יקרא לצדדים להתפשר ולהגיע להבנות. בבית הנשיא מדברים על עשרות מיילים שנשלחו בימים האחרונים, בקריאה לפרס להשפיע על נתניהו ועל לבני. בשפתו של הנשיא זה נקרא "חברים פנו אליי". הפתעות אין כאן, והנרטיב של פרס צפוי. מה שלבני ונתניהו לא לוקחים בחשבון, אולי, זה את הלחץ הציבורי שמהלך מן הסוג הזה עשוי לייצר. מילא מדברים על אחדות בתקשורת, ומילא נואמים על זה פוליטיקאים - אבל פרס הוא פרס. זו ההזדמנות שלו להיות שוב חלק מההיסטוריה, וקשה להאמין שהוא יפספס אותה.