בתשובה לשאלתי, אלו מצוות מעשיות נוהגות בכנסייה? ענה לי ידיד קתולי, לא בלי להרהר בדבר: לא לעשן סמים, לא להשתכר, לא לנאוף, לאהוב כל אדם, וזהו ובערך.
פרשת יתרו: בסופו של דבר יצאתי מבולבל. התכוננו רבות למעמד הברית ההיסטורי בין האלוקים לבין עם העבדים המשוחררים אליו אני משתייך. קשה לתאר במילים את המעמד הנבואי, הנשגב, לו זכינו. עמדנו למרגלות הר סיני, ההר העשן, הברקים, ובעיקר הקול. הקול היה מיוחד, בלתי ניתן לשחזור ותיאור. התחושה היתה שיצאנו "חדשים" מהמעמד. הפנים של האנשים אחרי המעמד פשוט נהרו. כאילו אור בקע מהעיניים, מהפנים כולם.
היתה שם מין שמחה אמיתית, עמוקה. אל תשכח שמדובר באנשים רבים שיצאו נכים מהעבדות הקשה. ממרירות שנתנה את אותותיה. והנה, הסבל שחרט את קוויו המכוערים על הפנים, כאילו נמחק. העור נמתח על הפנים ונראה היה צעיר כשל תינוק קטן. כשמשה אסף את העם וקרא בפניהם את עשרת הדברות שניתנו במעמד הר סיני, האנשים שלידי היו, איך לומר, די מופתעים. כל כך מעט מצוות. וגם אלה שניתנו היו, איך לומר, מצוות כל כך בסיסיות. כבד את אביך, שמירת שבת, לא תחמוד, האיסור לעבוד אלילים. אבל תחושת התלות הגמורה באלוקים, עם הביטחון הגמור שבא בעקבותיה, היו מקור להתלהבות דתית. שלא לומר אקסטזה ממש.
פרשת משפטים: אחר כך היה כינוס ה"משפטים". משה כינס את העם והחל להקריא את המשפטים - הלא הם קובצי הלכות סדורים סדורים, כמו משפטים בספר. הכללים על העסקת עבדים, דיני נזיקין, דיני חבלות, דיני גנבים וגזלנים, דיני חגים, מועדים ועוד ועוד. ראיתי את הפנים שלצדי - בלבול תקף אותם. המעבר מהחוויה העל-טבעית של מעמד הר סיני אל הפקולטה למשפטים היה מעבר חד מדי. המעבר מהחוויה הדתית של המפגש עם הנשגב, למערכת משפטית קרה ויבשה מהתרגשות והתלהבות, לדקדקנות פורמליסטית, היה מעבר בלתי אפשרי, סותר.
נכון שצריך כללים לחיים משותפים, נכון שצריך לטפל במזיקים וגנבים, אבל מה לזה ולחוויה הדתית, שאלתי את עצמי. לא ידעתי אז לנבא את ארונות הספרים, שלא לומר הספריות, שיצמחו על כל קוצה של אות. לא ידעתי כמה ישיבות יקומו, וכמה אנשים מוכשרים ישקיעו את מיטב שנותיהם בפענוח וניסוח ההלכות הסבוכות שהתפתחו מהפרשה שלפנינו. היכן אלוקים? הייתי שואל לו הייתי רואה את כל זה בעיניי. היכן האלוקים שהתגלה לפנינו ורומם את רוחנו? האם הוא מתחבא בינות לפלפולים? האם הוא נמצא באנליטיות השכלית שאנו כה מצטיינים בה? האם אנו הופכים לטובים יותר? לרוחניים יותר? שאלתי, ולא ידעתי מה מצפה לכולנו כעבור ארבעים ביום בדיוק.
פרשת כי-תשא: משה עלה אל הר סיני למשך ארבעים יום ולילה. בימים אלה, בהם לא אכל, לא שתה ואף לא ישן, קיבל משה את לוחות האבן עליהם כתובים היו עשרת הדברות. משה בושש מלרדת מההר. העם נכנס לפאניקה. ומתוך התקף חרדה, וללא תחושת עוגן במציאות התלושה בה חי, הגיבו בהתקף אקסטטי, ובמין התנהלות רגשית יצרית פרועה, בנה העם את עגל הזהב וחג סביבו במחולות. במחולות האלה נשפך דם, נשברו משפחות, ואיך לומר, חשתי שקהילה שלמה מאבדת את שפיות דעתה. מיליוני אנשים תקועים במדבר ללא מנהיג וללא מוצא, והם מקפצים בהתרגשות סביב עגל מזהב.
או אז, פרשת "משפטים" השכלתנית, המסודרת, משפט-משפט, החודרת ומסדרת את כל פינות החיים, היתה שם כל כך חסרה. לא היה מה שיאזן את הרגשות הגואים, לא היה מה שישכך את החרדות ומה שיכיל את הרצונות הטובים, העמוקים. אלמלי פרשת "משפטים", ואלמלי כל אותם הלכות וסעיפי משנה, היכן היתה הרוחניות שלנו היום? היכן היו השאיפות הכמוסות?
אחד ההבדלים העמוקים בין היהדות למערב הנוצרי, הוא שאלת המשפט, ההלכה. האם היא רק עניין לבתי המשפט אבל תיקונו של היחיד די לו בתיקון הלב? או שמא היחיד והחברה זקוקים לתיקון המעשה ולא רק לתיקון הלב. פרשת "משפטים" קובעת באופן נחרץ: לא די לשייט בעולמות הניו-אייג'יים של הרוחניות, או במקסמי התרבות היפה והמעודנת, צריך לתקן את המעשים שלנו, הממשיים, היום-יומיים.
"הכל שפיט", חזרו ושיננו באוזנינו. הם הצמידו יועץ משפטי לכל מזכירה. אי אפשר להזמין שקיות תה למשרד בלי אישור כפול של שני יועצים משפטיים בלתי תלויים. המשפט חדר כביכול לכל פינה מחיינו, האם זאת ההתגשמות
של חזון פרשת "משפטים"? התשובה הברורה היא, לא! או לפחות, לא מספיק. נכון שהמשפט צריך להיות בכל מקום, אך יש מקום אחד שאליו הוא חייב לחדור, והוא ליבו של האדם. לא נקלקל את אווירת השבת עם שלל הדוגמאות מכישלון המשפטיזציה על חיינו המוסריים ממסד ועד טפחות. את הפרשיות אנו מכירים, והרי רק עתה החלפנו שלטון בגלל כשלונו של המשפט הפורמאלי לתקן את חיינו.
הפרשה שלנו נפתחת בפסוק "ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם". המשפטים והחוקים אינם ספר יבש המונח במדפים מאובקים במשרדי עורכי דין. המשפט צריך להיות מופנם בלב האדם. הוא וילדיו צריכים ללמוד אותו ביודעם שהאלוקים מדבר אליהם גם דרך המשפט. העיסוק הרב בתלמוד ובפוסקים שהיהודים לדורותיהם עסקו בהם, היתה לו מטרה מרכזית אחת, הפנמת המשפט, הטמעתו כדרך הסתכלות. ובמילים מפורשות יותר, הפיכתו של המשפט לאופן שבו האדם מכלכל את צעדיו. ובכלל, יש כאן אמירה עמוקה נוספת. עם כל חשיבותם של רגשותיו הפנימיים של האדם, אי אפשר בלי השכל, בלי החשבון הרחב האנליטי. לא די להסתמך על הרגשות המוסריים של האדם, יש לכוון אותו באופן שכלי כדי להבטיח התנהלות מוסרית וערכית.