ילדים הם מפלצות בדיוק כמוכם

האופנה שמציגה ילדים כאויבי החברה לא תורמת לאף אחד ובוודאי לא לילדי ישראל, שחלקם מצויים במצב רעוע ממילא

הם אלימים. הם מפונקים. הם מלכים. הם חצופים. הם עושים מה שבראש שלהם. הם מכורים. הם עצלנים. הם יודעים יותר מדי. הם לא יודעים כלום. אוהבים אותם יותר מדי. צריך לנהוג בהם ביד קשה. אסור להיכנע להם. צריך להראות להם מי בעל הסמכות. הם צריכים יד חזקה. מוותרים להם יותר מדי. צריך להעמיד אותם על מקומם. נמאס כבר מהשתלטנות שלהם.

 

מיהו האויב המר הזה של החברה הישראלית? מרגלי חמאס? ארגוני הטרור? חברי אל קאעידה? לא הפעם. על פי מומחים, עם ובלי מרכאות, ועל פי הטרנד התקשורתי הרווח, האויב הנורא הזה הוא לא אחר מאשר ילדי ישראל.

 

האם היה מישהו מעז להטיל כתם ענק כזה בהכללה כזו, על עוד ציבור בישראל? מישהו היה מעז לכתוב כך על ערבים? עולים? מרוקאים? אשכנזים? נשים? לעולם לא!

 

בעצם כן. בדומה ובהקשר ברור, נהוג לצייר כך בהכללה את ציבור ההורים בישראל: כולם סמרטוטים. אפסים. חסרי אונים. חדלי אישים.

 

לילדים בישראל אין ועד מיליטנטי ולא ארגון בוגרים, לא שדולה ואפילו לא זכות בחירה, לא צריך להתחנף אליהם אפילו פעם בארבע שנים (או שנתיים).

 

אחרי הכל, ילדים הם לא מלאכים. הם רק בני אדם, כמונו המבוגרים. יש בהם טובים וטובים פחות, חרוצים ועצלנים. מסורים ונצלנים. אכפתיים ואדישים. בצלמנו-בדמותנו. לא פחות. לא יותר. בעצם חוץ מהעוצמה וההקצנה, אין כמעט חדש בהצגת הילדים של היום כמפלצות. כבר עשרות, אפילו מאות שנים, כל דור מבוגרים נוטה למרר בנהי עד כמה נחות דור הילדים של היום ועד כמה נפלא היה דור הילדים של האתמול.

 

אך אין שטות גדולה מזו. יש לראות בכך מסורת שאי אפשר בלעדיה. כל עוד היא מתונה, סבירה, פרופוציונלית.

 

הילדים שלנו אינם מפלצות ולא חיות שיש לאלף. הם לא שקרנים יותר מאיתנו, עצלנים יותר מאיתנו או אלימים יותר מאיתנו.

 

ובלהט ההיסחפות למספד הלאומי האופנתי, שעניינו עד כמה יש להם הכל ויותר מדי, והם עצמם אינם שווים כלום, שכחנו כמה עובדות ונתונים.

 

• כשליש מאותם ילדי ישראל ה"מפונקים" (820 אלף), חיים מתחת לקו העוני.

• כ-380 אלף מה"מאושרים מדי", סובלים ממחלות כרוניות ונכויות.
• כ-400 אלף ילדים שהוגדו כמי ש"יש להם הכול", מוכרים לרשויות הרווחה כמצויים במצוקה.
• כ-41 אלף מאותם ילדים "אלימים", היו קורבנות להתעללות במשפחה (מדיווחים שידוע עליהם).
• כמאה אלף ילדים "חצופים", נפלו קורבן לפחות פעם אחת לפגיעה מינית.

וזאת מבלי שהזכרנו ילדים שמועסקים שלא כחוק, ילדים מנוצלים, ילדי רחוב שנשרו או הונשרו מבית ספר והילדים החיים בחרדה אין סופית בקו העימות בדרום.

 

הגיעה העת להפסיק כבר עם הספורט הלאומי של השמצת הילדים והכתמתם בהכללה גורפת כאילו מצאנו את האויב האולטימטיבי שלנו, בבחינת "הכה בילדים והצל את המולדת".

 

מי יודע אם להשמצות הגורפות והחוזרות ונשנות האלה לא יהיו מחר השלכות מעשיות מעבר להוצאת הדיבה הקולקטיבית? צריך רק לייחל ולקוות שאף אחד ואחת לא יסיקו מסקנות מעשיות ויתחילו להכות, להשפיל, לצרוח, לבייש, לכופף ולאלף את ה"רודן" הקטן, כדי להעמיד את ה"מפלצת" במקום הראוי.

 

רק לפני ימים ספורים קראנו כמה נפלאים, מסורים, אכפתיים, אמיצים, מוכשרים נאמנים הם בנינו ובנותינו החיילים בסדיר שלחמו בעזה והגנו על כולנו. הייתכן שבני ה-18-19 הללו, שרק תמול-שלשום היו אותם ילדים חצופים, אלימים, אדישים, עצלנים, הפכו ביום אחד את עורם?

 

ילדים הם לא מלאכים, רחוק מכך. אבל אל תציירו אותם כבני שטן. הם רק בני אדם לטוב ולרע. 

 

ד"ר יצחק קדמן, מנכ"ל המועצה לשלום הילד