ויקי קנפו לעובדי פרי הגליל: אל תאמינו להבטחות

"אם לא הייתי גרה כל כך רחוק הייתי מגיעה אליהם עכשיו ונותנת להם טיפים", הוסיפה קנפו. "כבר הפכתי למומחה בתחום. זה לא רק מפעל, זאת עיירה שלמה, משפחות שלמות - קריסת מערכות שלמה".

מפגינים בחצור הגלילית, הבוקר (צילום: אביהו שפירא)  

קנפו טענה כי מדינת ישראל אינה פועלת די הצורך לייצור מקומות עבודה חדשים, בעוד שהמקומות הקיימים עומדים כל הזמן בסכנת סגירה. "כשיצאתי במאבק אמרתי שזאת הולכת להיות בכייה לדורות אם לא נעשה פה מהפכה. אז אמרתי היום זה אני, מחר זה אתם. ובמי פוגעים? אנשים שעבדו כל החיים שלהם ועכשיו ילכו בחוסר כבוד ללשכת העבודה".

המסר העיקרי שביקשה הפעילה החברתית לעובדי "פרי הגליל" - שלא יעבדו אליכם. "קטונתי מלהגיד להם מה לעשות, אבל הדבר החשוב ביותר הוא שלא יאמינו להבטחות. שלא יאמינו לש"ס או לביבי. הם יבטיחו להם היום את מה שהם הבטיחו לי אז. כשאני פתחתי במאבק, ש"ס הצטרפה אליי והייתה נגד התוכנית של ביבי. היום הם הולכים להרכיב איתו ממשלה. בשביל הכיסאות שלהם הם מוכנים לעשות הכל".

קנפו גם לא שוכחת להזהיר מפני הסכנה המאיימת על כל התאגדות. "שלא ישכחו לשם מה הם נאבקים. שיתמקדו בכאב ובמה שהם מאמינים בו ושלא ייכנסו למאבקי כוחות בינם לבין עצמם. הכי חשוב זה סולידריות, אחרת הם ישכחו תוך חודש בשביל מה הם נאבקים. הממסד יודע שתוך יומיים-שלושה הם יאכלו אחד את השני ורק מחכים שזה יקרה. אסור להם לתת לממסד לעשות בהם הפרד ומשול. שישארו מאוחדים, ואני אומרת זאת מניסיון כואב".

"פרי הגליל כמו פולגת"

לפני כשנה פוטרו מאות עובדים ממפעל "פולגת" בקריית-גת. בין המפוטרים היתה גם מרסל טייב, אמה של הזמרת נינט טייב. מאז היא לא עובדת: "אני הרבה שעות עם עצמי לבד בבית. אני גם הולכת בבוקר ועכשיו התחלתי ללמוד קורס אנגלית פעם בשבוע, שזה מאוד מעניין אותי. אבל בסך-הכל מאוד קשה לא להיות בעבודה, אחרי כל כך הרבה שנים. הסיפור של חצור הגלילית דומה מאוד לסיפור של קריית גת וזה כואב, שדווקא מפעלים המשלמים שכר נמוך כל כך לעובדים הם אלה שקורסים בסופו של דבר".

לטייב יש כמה עצות לעובדי "פרי הגליל" אם יפוטרו: "צריך המון סבלנות והמון תקווה לטוב. כי פעם המדינה עוד עשתה הכשרות מקצועיות למפוטרים. היום המפוטרים צריכים לשלם 30% השתתפות בהכשרות מקצועיות ולצערנו כמעט אף אחד מהמפוטרים של 'פולגת' לא רכש מקצוע חדש ומעטים מצאו מקומות עבודה".

טייב עבדה במפעל "פולגת" 33 שנה. היא סיפרה כי כשילדיה היו קטנים והם היו חולים היא לא העזה לקחת חופשת מחלה, רק כדי לשמור על מקום העבודה.

 גם בשנה האחרונה לפני קריסת המפעל, הסכימו העובדים לוותר על הטבות רבות כדי לתת סיכוי למפעל להחזיק מעמד.

חנה ופנחס בן חמו, זוג מקריית גת, עבדו במפעל "פולגת", כמעט 30 שנה. חנה סיפרה: "התחלתי לעבוד במפעל בגיל 17, ממש גדלתי במפעל הזה, שם הכרתי את בעלי, התחתנו, נולדו ילדים, נולדו נכדים, עברתי מספר קווי יצור, כמו תיקון אמנותי ואחר כך עבדתי בעיצוב ולבסוף חטפנו כולנו בעיטה ואנחנו בחוץ".