"למען האמת אנחנו מאמינים שאכן יש להם את זה", ענה ראש המטות המשולבים של ארה"ב, מייק מאלן, לשאלה אם לאיראן יש מספיק חומר בקיע לייצור פצצת אטום. דבריו התבססו בין השאר על הדו"ח של סבא"א מ-19 בפברואר, שבו העריכו כי איראן כבר העשירה יותר מטון של אורניום.
סבא"א ומוחמד אל-בראדעי העומד בראשה אינם אמונים במיוחד על מתן הערכות יתר לפרויקט הגרעין האיראני, ולכן סביר להניח שלפחות טון אורניום מועשר חלקית אכן כבר מצוי בידיהם. אמנם מהטון הזה ייוותרו בסופו של תהליך "רק" כ-2.4%-3.4% של חומר מועשר דיו, אך די בכך כדי לספק את הכמות הנדרשת לפצצה, ואולי אף להותיר קצת עודף.
דברי ראש המטות המשולבים תיקנו לא במעט את "הערכת המודיעין הלאומית האמריקנית" (NIE) המופקרת מדצמבר 2007 על שאיראן הקפיאה את תוכניתה הגרעינית ב-2003, ובאחרונה הולכת ומשתרשת בארה"ב ההערכה שאיראן צועדת קוממיות לקראת הפצצה. לפיכך, נראה שמתחילה להתחוור התוחלת הכמעט אבודה כי מהסנקציות שהשית העולם על האיראנים לא תבוא הישועה.
את הערכתו של שר ההגנה, רוברט גייטס, שנזעק כנשוך נחש "לתקן" את דברי מאלן באומרו כי "איראן עדיין לא קרובה לפצצה", ראוי לייחס בעיקר לקו הפשרני של ממשל אובמה כלפי האיראנים. קו שניכרת בו יותר מכל "התבונה והמעו"ף ההיסטוריים" שבפיוס פנאטים שוחרי השמדות, ובלבד שהאופציה האלימה תוסר מסדר היום.
מלבד העובדה שאיראן אינה חדלה מלשים את פעמיה לעבר יכולת גרעינית, היא כמובן לא זנחה את השלמת מעטפת השיגור הנדרשת. מאמציה, שמוכתרים בהצלחה לא מבוטלת, לשגר לוויין לחלל, והסבירות הגבוהה שמיזם זה אינו אלא כסות לפיתוח טיל בליסטי שיוכל לשאת ראש נפץ גרעיני – הם נדבכים משלימים לפרויקט הדגל האיראני הגדול.
אם הנחרצות האיראנית בעבר להתמיד במימוש זממה הגרעיני עלתה לאין ערוך על נכונות ממשל בוש לנקוט את האופציות הכוחניות המתבקשות כדי להיפרע מאיום זה, נקל לשער שהיא לא תפחת פלאים תחת ניסיונות הריצוי של אובמה.
אם הייתה אי פעם תקווה שאת הערמונים האטומיים מהאש הזו יוציאו אחרים בעבורנו, דומה שכל מי שעיניו בראשו מבין שהתקווה הולכת ונגוזה לה לחלוטין. הטענות בישראל שאיראן גרעינית היא בעייתה של אירופה לא פחות משל ישראל, מחזיקות מעט מאוד מים, ועוד פחות מכך משכנעות מישהו.
מבין ארבע האופציות התיאורטיות העומדות על הפרק – סנקציות, פיתויי אובמה, הפלת שלטון אחמדי-נג'אד או פעולה צבאית – קרוב לוודאי שרק האופציה האחרונה טומנת בחובה סיכוי לפגיעה קשה בהתגרענות האיראנית, או למצער לעיכוב משמעותי בהשלמתה. אך רבים עדיין נותנים את אמונם דווקא בתשואתן המדולדלת של הסנקציות, כמו באשליה שלפיתויים תהיה תכלית. כך כנראה מתמכר אובמה לתקווה שאת הגרעין האיראני ניתן לקטוע באבו לא רק באמצעות פעולה צבאית, ולפיכך הוא מונע לפי שעה מתן carte blanche אמריקני לפעולה של ישראל.
כמעט שאין לממשלה ישראלית הזכות לגרום בחוסר מעש שלה להתגרענות איראנית, גם אם יש מחלוקת בישראל על היתכנותה של פעולה ישראלית אפקטיבית באיראן, ואף אם ההערכה המובילה היא שאין סבירות גבוהה כי מבצע כזה יצליח.
החיים תחת איום "הפצצה-המתקתקת" ייהפכו מבחינתנו לבלתי נסבלים גם אם בניגוד למרבית ההערכות יתקיים מאזן אימה בין המדינות, ואפילו אם תדע ישראל בוודאות שהיא לא תהיה יעד לאותו זמם איראני.
סבירות מתגברת להשתלטות איראנית על אזור המפרץ בתחילה, ואחר כך המשך הזחילה מערבה; נטייה גוברת של משקיעים זרים להדיר את רגליהם מכאן עקב היותנו נתונים לאיום אטומי; צמצום בחופש הפעולה שלנו בתגובתה להתגרויות אזוריות; גידול בתאבונם של גורמים עוינים להתגרות בנו; והתגברות ניכרת של מאמצי מדינות ערב להתחמש בגרעין – אלה רק מקצת מההתפתחויות הצפויות מאיראן גרעינית גם מבלי שתממש את זממה הקיומי כלפינו.
כך, כשלפתחה של הממשלה הנכנסת תעמוד הדילמה המצמררת שבין פעולה רוויית סיכונים באיראן לבין הגיהנום המובטח לנו מעצם ההשלמה עם אטום בידי האייטולות – רצוי עד מאוד שאהוד ברק (עם העבודה או בלעדיה) ייוותר במשרד הביטחון, כדי שיישא יחד עם נתניהו בנטל הדילמה וההחלטה.
ד"ר שאול רוזנפלד, מרצה לפילוסופיה