לא מדויק לומר שאין בליכוד קופצים על תיק האוצר - לפי הרכילות המהלכת, מרוב שעמום, קיימים גורמים בין חברי הסיעה המעוניינים בתפקיד כיוון שאינם רואים באופק תפקיד אחר המובטח להם. אלא שהתפקיד הבכיר אינו פנוי, ומכאן קצרה הדרך להשחרת תדמיתו של התיק כמינוי בלתי נחשק. גם השועלים במשלי קרילוב, שהתקשו לחדור לכרם, התנחמו במחשבה שהענבים חמוצים.
רפורמת המס של נתניהו: שכר משופר, לא לכולם
יש לא מעט מועמדים ראויים - אבל אין על מה לקפוץ. תיק האוצר תפוס מזמן. נתניהו היה ונשאר המיועד להחזיק גם בו, כראש הממשלה הבא, בתואר נוסף של שר או כשר-על כלכלי בפועל. גם אם יחליט לאייש את לשכת השר, נתניהו לא יפקיר אותה בידי מועמד שאיננו מריונטה שלו.
המועמדים עליהם מצביעים בלשכת נתניהו - סילבן שלום ודן מרידור - לא קופצים על התיק, רק בגלל הניסיון הרע שלהם עם נתניהו. מרידור התפטר מתפקיד שר האוצר אחרי שנה בממשלתו הראשונה של נתניהו, לאחר שמרד בתכתיב של נגיד בנק ישראל, ולא קיבל גיבוי מראש ממשלתו. סילבן שלום, שכיהן לפניו כשר האוצר בממשלת שרון, סובל מנתניהו שמייחס לעצמו את התכנית אותה יזם שלום להוצאת המשק מהמיתון בראשית העשור.
הלקח ברור כשמש. נתניהו צריך שר אוצר כדי לגלגל עליו כל כישלון של תכנית ההבראה הכלכלית וכמטרה לאש הציבורית, אך הוצאת המשק מהמשבר תירשם על שמו של ראש הממשלה, והוא גם יגזור את הקופונים הפוליטיים. ליברמן כבר קרא את המפה, ולכן ביקש תיק בכיר אחר.
אבל בליכוד יש די קרייריסטים צעירים תאבי שלטון, שמוכנים לקחת סיכונים ולהמר על גורלם הפוליטי. יש אכן אתגר גדול בעצם ההתמודדות עם התפקיד היוקרתי, בכל מצב. באוצר, לעומת זאת, לא לוקחים סיכונים ולא סופרים אותם. המיתוס של נתניהו טרם פג במסדרונות האוצר, ופקידי המשרד מעדיפים שם את האורגינל על פני החיקויים.
באוצר כבר סופרים את הימים עד למינוי השר הבא. כל יום נוסף של חוסר ודאות מכביד גם עליהם, לא רק על המשק. תוכניות להתמודדות עם המשבר לא חסרות במגירות, כולל הקפאות השכר והרפורמה במסים, אבל לא חסרות גם הצעות למדיניות ההפוכה. מצפים מהאוצר, כמו מהמטכ"ל של צה"ל, שיהיה ערוך לכל תרחיש, עם ההמלצות לכל אופציה. לא אכפת להם שהברירה איננה בידם. העיקר שיבוא כבר מישהו להחליט.
משק בחוסר ודאות הוא מרשם לאסון. לכן מיותר לשאול מי המועמד המועדף בעיניהם לתיק האוצר מאלה ששמותיהם נזרקו פה ושם. "על המועמד שלי הצבעתי בקלפי", התחמק בכיר אחד, וחברו הוסיף, "אין זמן לבנות על שר אחד. המשבר מחייב מעורבות של כל הממשלה והחלטות קולקטיביות. לנו יספיק בשלב ראשון ההרכב הסופי המסתמן כדי להתחיל בהכנת השרים להכרעות הקשות שמצפות להם".
אפשר להבין את מחפשי העבודה הקלה שמגלגלים מהם והלאה את תפוח האדמה הלוהט הזה. נתוני הפתיחה של כל שר אוצר קשים שבעתיים מכל אלה שארבו לקודמיו. תקציב 2009 שעבר בקיץ בממשלה היוצאת כבר לא רלוונטי. תקציב חדש חייב לעבור בכנסת תוך 45 יום מהשבעת הממשלה, אחרת שוב הולכים לבחירות - והוא עתיר מוקשים.
חייבים לדחוס לתוכו כ-25 מיליארד שקל נוספים למימון מבצע עופרת יצוקה ונזקיו, ושל התוכנית להאצת המשק, להצלת עסקים מהמשבר ובלימת האבטלה הגואה. המוקש הזה כבר פוער בור עמוק של גירעון לא סופי, שתפח פי 4 מהיעד בגלל נפילה דרמטית ונמשכת בהכנסות ממסים עקב המיתון. אם תסמכו על הטענה, שעתידנו תלוי ביציאת העולם מהמשבר, אנחנו כבר במצב מלחמה על עצם קיומנו.
בעולם שופכים דולרים בטריליונים, אלפי מיליארדים, על הצלת הבנקים ועסקי הענק הכושלים. ועדיין לא הוכח אם זה הדלק הנכון להנעתם מחדש, או שמן על המדורה. אבל אצלנו חוזרים ועולים הקולות נגד קמצנות האוצר שקופץ ידו בקנאות למשמעת תקציבית במקום לשפוך עוד כסף על פצעי השוק. כאילו בנק ישראל יכול להדפיס גם דולרים, כמו אמריקה, וגם שם יש גבול להדפסת הכסף לפני שההתמוטטות הבאה תכה בדולר.
כל פתרון שעולה על הדעת כרוך גם כאן בהימור כבד. באוצר מהמרים על המסגרת של תקציב 2009 ופינוי המקום ל-25 המיליארדים הנוספים בלי להיכנס לכיסוי הבעייתי, כלומר על חשבון הוצאות שכבר נקבעו ואולי גם במחיר בלתי נמנע של גזירות כואבות כמו צמצום הזמנות הממשלה, הקפאות השכר והכבדת המסים. אבל איזו ממשלה חדשה תהמר כך גם על קיומה עוד לפני שהספיקה לחמם את הכורסאות?
אלא ששאיפת האוצר לשמור על המסגרת אינם עולים בקנה אחד עם הקריאות במשק לרכך את המיתון באמצעות עידוד הצריכה הפרטית והפעילות המשקית, דרך הרחבת היצע ההזמנות והגדלת ההכנסה הפנויה בתמריצי שכר או בהפחתת מסים. נתניהו, שמתעקש ליישם את תוכנית הורדת המסים, מעמיד את האוצר בפני "ברירת השטן".
דילמות דומות לא חסרות לאוצר. אין לו כסף אפילו לתוספות השכר שהוא חייב למגזר הציבורי על פי ההסכם הקיבוצי האחרון, והוא מתלבט איך לצאת יבש ממלכוד האיום בהשבתת המשק. האוצר עדיין מתעקש נגד הרחבת מסגרת התקציב, אבל טרם שקל אם לחזור על תרגיל ה"קופסאות", שעבד יפה אחרי מלחמת לבנון השניה, בהוצאת התוספות החריגות מתוך המסגרת הרשמית של תקציב 2007.
באוצר בנו אז על ההבנה והסלחנות שיגלו שוקי ההון בעולם בגלל המלחמה, ולא יענישו את המשק הישראלי בהורדת הציון הגבוה שנתנו ליציבותו. קל וחומר היום. למי בעולם יש עכשיו ראש לכסף הקטן שלנו? מה הוא טפטוף חורג של 25 מיליארד שקל לעומת שיטפון של טריליוני הדולרים שבפריצת הסכרים הגלובלית?
בינתיים, צרות אלה של תקציב 2009 מתגמדות מול כאב הראש שצופה האוצר בתקציב 2010, שצריך להתחיל לעבוד עליו כמעט בחופף להשלמת התקציב השוטף, מבלי לדעת מה ילד יום. ומה אם עד סוף השנה לא יהיו סימנים ליציאה מהמשבר?
אבל גם המעט היחסי הזה מחלחל בקושי להכרת הציבור ולמערכת הפוליטית - והשאננות חוגגת. תכנית חירום כלכלית, שאמורה להיות חלק מהסכמי הקואליציה, טרם הונחה על סדר היום של המו"מ הבין-סיעתי. המיקוח הקואליציוני מתנהל על זוטות טפלות. ממה שדולף משם משתמע כי אפילו התנהלות ראש הממשלה המיועד איננה כפי שמצופה מהמיועד לנווט את תיק האוצר בתור שר או שר-על כלכלי.
בקטע הזה, הרגיש והדחוף ביותר, הטוען לכתר המנהיג כלכלי איננו יזם יצירתי, אלא גורר רגליים שמגיב ולא מוביל. מדוע, למשל, לא עלה על דעתו להציע ליו"ר קדימה, ציפי לבני, וליו"ר העבודה, לאהוד ברק, לגבש יחדיו תכנית חירום להצלת המשק כמצע של ממשלת אחדות כלכלית-ביטחונית? איזו מחלוקת יש על הסכנה שבמשבר הכלכלי, והשלכותיה החברתיות-קיומיות הרות האסון, אם המשבר יעמיק ויצא מכלל שליטה?
גם ראשי קדימה והעבודה אינם פטורים מיוזמות יצירתיות דומות - אם יש בהם טיפה של אחריות ציבורית. במלחמה כמו במלחמה. דוחים את חילוקי הדעות הפוליטיים והחברתיים הלא בוערים - עד שירווח. אם יעד ההצלה הכלכלי יצליח לגבש גרעין שליטה שלטוני, המפלגות האחרות לא יאחרו לעבות אותו - לפחות בתחושת הגורל המשותף.
ואולי, אם ילמדו לשלב ידיים ויתגברו על הסכנה הכלכלית, הם ימשיכו בכוח ההתמדה לעבוד בקואליציה רחבה, דלת פערים ונטולת משחקי אגו, גם על עניינים בוערים פחות? האם יש מוצא טוב יותר מהמבוי הסתום אליו נקלע רעיון ממשלת האחדות?