בריאות סוג ב': כך מפלה המדינה את הבדואים

כמה רופאי ילדים משרתים את 50 אלף ילדי הבדואים בדרום? אפילו לא אחד. וכשנמצא כבר רופא משפחה, שעות הקבלה שלו מצומצמות והוא מחזיק במרפאה רק תרופות שאינן דורשות קירור. אז מה אם הבדואים אזרחי מדינה, מבוטחים בקופות החולים וזכאים על פי חוק לשירותי בריאות שיוויוניים? דו"ח חדש של "רופאים לזכויות אדם"

שירותי המרפאה שניתנים לתושבים הבדואים בכפרים הבלתי מוכרים בנגב טובים פחות מאלו שניתנים לתושבי היישובים היהודיים המבוססים שבקרבתם: עומר, להבים ומיתר. ב-12 מרפאות בכפרים הבלתי מוכרים אין אפילו רופא מומחה אחד ברפואת ילדים. כמו כן שעות הפתיחה, שעות קבלת רופא ושירותי המעבדה, ניתנים בהיקף רחב יותר במרפאות היהודיות.

 

הממצאים מתפרסמים בדו"ח של "רופאים לזכויות אדם" וקבוצת "נשים מובילות בריאות", קבוצת נשים מהנגב.

 

הדו"ח מתאר כי ל-50 אלף ילדים בדואים (כ-60 אחוז מהאוכלוסיה הבדואית) החיים בכפרים הבלתי מוכרים בנגב לא ניתן שירות של רופא ילדים. כ-80 אחוז מהילדים המאושפזים בכל קיץ בבית החולים סורוקה הם מהכפרים הבלתי מוכרים, שיעור הגבוה פי שלושה ויותר משיעורם באוכלוסיית ילדי הנגב. בנוסף, ילדים בדואים מגיעים בדרך-כלל בשלב מתקדם יותר של המחלה, בגלל היעדר שירותי רפואה ראשונית וקשיי תחבורה.

 

תרופות: רק כאלו שאינן דורשות קירור

בדו"ח נכתב כי "אף כי כל תושב במדינה זכאי לשירותים שווים על פי חוק, הרי בפועל יש פערים בזמינות ובאיכות השירותים הניתנים ביישובים שונים. תושבי הכפרים הבלתי מוכרים בנגב סובלים מנתוני הבריאות הנמוכים ביותר בישראל". מהממצאים עולה כי במרפאות שבכפרים הבדואים הלא מוכרים אין רופאי ילדים או רופאי נשים (פרט למרפאה אחת), אלא רק רופאי משפחה. שעות הקבלה מצומצמות, הנגישות הפיזית למרפאה קשה לחלק מהמבוטחים, בשל היעדר תשתיות, המרפאות מחזיקות רק תרופות שאין צורך לשמור בקירור, בשל העדר חשמל והרופאים אינם דוברי ערבית.

 

הדו"ח השווה בין שעות הקבלה במרפאות השונות. נמצא כי בעומר יש 5.18 שעות רופא ל-100 מטופלים, לעומת 1.86 ביישוב אלגרין.

 

מחברי הדו"ח ערכו סקר בקרב 70 נשים מהכפרים הבדואים בנגב על פיו 55 אחוז בלבד מהנשים פונות למרפאות הקיימות בכפרים לצרכי טיפול בילדיהם בעוד ש – 45 אחוז מהן כלל לא מבקרות בה, או מבקרות בהן לפעמים; 48 אחוז מהנשים דיווחו כי נאלצו לפנות לקבלת טיפול המשך במקום אחר, כאשר כמעט 90 אחוז מהן דיווחו כי הטיפול במרפאה "לא עזר". מבין הפונות לטיפול במקום אחר פנו 77 אחוז לרופא פרטי ו-13 אחוז למיון בבית החולים סורוקה. מחברי הדו"ח מציינים כי הדבר פוגע כלכלית במשפחות הבדואיות, שמשלמות ממילא עבור הרפואה הציבורית, ויוצר עומס מיותר על מערכת הבריאות.

 

מחברי הדו"ח מציינים כי יש לפעול כדי לחבר את הכפרים למים ואת המרפאות לחשמל, להציב רופאי נשים וילדים במרפאות הבדואיות ולפעול לכך שהיקף, מגוון ואיכות השרותים בכפרים יהיה שווה לזה שביישובים היהודיים.

 

מחברי הדו"ח: קיימת אפלייה מובנית

"חובתה של קופת חולים כללית להשוות את השירותים בכפרים לאלו הניתנים בישובים יהודים נובעת מהיותה גוף ציבורי האמון על אספקת שירותי בריאות ושכך חלה עליה חובה למתן שירותי בריאות באופן שוויוני לכלל מבוטחיה. על משרד הבריאות, האמון על שירותי הבריאות של כלל תושבי ישראל ועל יישומו של חוק ביטוח בריאות ממלכתי, חובה להבטיח כי שירותי בריאות יינתנו באופן שוויוני ונגיש לכל ובאופן ספציפי- חובתו לדאוג להעמיד לרשות תושבי הכפרים הבלתי מוכרים בנגב רופאי ילדים, בין אם באמצעות שירותי בריאות כללית ובין אם באמצעות נותני שירותים אחרים", אומרת שלומית אבני מנהלת פרויקט תושבים ברופאים לזכויות אדם.

 

הייג'ר אבו-שארב, מחברת הדו"ח אמרה כי "אסור לשכוח שתושבי הכפרים הם אזרחי ישראל, המבוטחים בקופות החולים הזכאים על פי חוק לקבלת שירותי בריאות נאותים ושווים לשאר האוכלוסייה. הדו"ח שלנו מוכיח כי קיימת אפליה מובנית כלפי תושבי הכפרים גם בשירותי הבריאות הניתנים להם".

 

בכללית ובמשרד הבריאות הגיבו לטענות רופאים לזכויות אדם וטענו בתגובה לארגון כי רופאי משפחה מהווים מענה מקצועי נאות לטיפול בילדים.