מתי כבר כולם יפסיקו לחנך אותי?

עד ששרדה את תקופת הילדות שבה כולם ניסו לחנך אותה ולהגיד לה מה לעשות - הגיעה רינת פרימו אל ההורות דווקא בתקופה שבה כבר לא מחנכים ילדים - אלא הורים. ויש לה הוכחות מהספרים

"אני מקווה, כי אמנם כך תנהגי, סופי, אולם חלילה לך לחשוב כי את יותר טובה משהנך באמת. לזה יקרא גאווה. ואת יודעת כי הגאווה היא מגרעת גדולה מאד".

("תעלוליה של סופי", הרוזנת דה-סגיר)

 

"בנות ובנים / שובבים, חצופים, / הקורעים בגדיהם, / מרעישים כקופים, / מלכלכים את המעיל, / וגם את הסינר, / אינם ראויים לשום דבר. / כי מי שנוהג / כמו רשע ונבזה, / לא יזכה לספרים מקסימים / כמו זה". (מתוך הקדמה לספר "שטרובלפטר – יהושע הפרוע", מאת היינריך הופמן, הקדמה שאינה מופיעה בגירסאות העבריות. תורגם על-ידי מהגירסה האנגלית).

 

"שששששש..."

(אבא שלי, כשראה מבט לחדשות בטלוויזיה)

 

מהרגע בו נולדתי, כנראה גם קודם לכן, לא מפסיקים לחנך אותי. תשבי ישר, תאכלי הכל, אבל לא יותר מדי, תורידי את הרגליים, תרימי את הידיים, תדברי, תשתקי, אל תעני לי. כשהייתי ילדה לא היתה לי ברירה אלא לקבל עלי את הדין. הבנתי שאלה חוקי המשחק וחיכיתי בסבלנות עד שאגדל. מה רבה היתה תדהמתי לגלות שהמטחנה החינוכית לא הפסיקה לעבוד לרגע גם כשבגרתי וכנראה היא לא תפסק עד רגע מותי.

 

החינוך נמצא בכל מקום – בסרטים, בספרים, בטלוויזיה, באינטרנט, בפרסומות, במצגות האדיוטיות שאנחנו מקבלים במייל - מכל עבר נשלחות לעברנו ידיים כדי לגזור את מה שלא מתאים, להדביק מה שחסר, לנקות, לכווץ, לקצץ ולמתוח כדי לדחוס אותנו לתוך איזו קופסה שאלוים יודע מי החליט שאנחנו צריכים להתאים לה. החינוך נמצא בכל מקום, רק שבספרות ילדים פחות מנסים להסוות אותו.

 

עד לפני כמה עשרות שנים, לא היתה עם זה שום בעיה. איזה צידוק יכול להיות לסיפורי ילדים מלבד חינוך ילדים? הילד נתפס כמבוגר עם כמה ליקויים שצריך לתקן, עדיף באמצעות הפחדה עד מוות. אם תמצוץ אצבע – נקצץ את אגודליך לגדמים נוטפי דם. אם תלכי לבד ביער – יבוא זאב ויאכל אותך. במקרה, תוך כדי חינוך, נכתבה גם ספרות מדהימה. בעיקר בסיפורים שניכר שמירב כשרונו של המספר הושקע בתיאור התעלולים והמעשים הרעים עליהם נענשים הילדים. הקוראים מתפוצצים מצחוק כשהחייט מתמוטט אל המים עם הגשר שנוסר על-ידי מקס ומוריץ, ואולי גם צוחקים כשהפוחזים נטחנים בטחנת הקמח כעונש (או צוחקים או מצולקים לעד – הורים ומבקרים עדיין חלוקים בעניין הזה).

 

התיאורים של סופי קוצצת וממליחה את דגי הנוי של אמה מוצלחים ומעניינים הרבה יותר מקורס מוסר ההשכל שמגיע בסוף הפרק: "סופי מחתה את דמעותיה, והודתה לאמה, אך כל אותו יום היתה עצובה מעט על שגרמה למותם של הדגים, ידידיה הקטנים" (תעלוליה של סופי).

 

הצאצאים של ספרות הילדים הפדגוגית

"דני, דני מלוכלך

מלוכלך כל-כך, כל-כך!

אם יבוא היום לגן,

מי יתן שלום לדן?"

("הסבון בכה מאוד", מתוך הספר "פרח נתתי לנורית", מרים ילן-שטקליס)

 

עם חלוף הזמן, הרגישו סופרים, הורים ומחנכים שאולי זו לא אסטרטגיה גאונית לאיים על ילדים במוות בכל פעם שהם גונבים עוגיות מהמזווה, אבל הצורך לישר ילדים סוררים ולקצץ אגודלים לא באמת עבר. רק התעדן. בסדר, אולי לא תמות אם לא תתרחץ, אבל אף אחד לא יאהב אותך. הצאצאים האמיתיים של הספרות החינוכית עדיין פופולאריים להבהיל. למעשה, הם נחשבים לאחד הענפים המצליחים ביותר בספרות הילדים. אני מתכוונת לספרי הגמילה למיניהם, המקבילה הילדית לספרי הדרכה עם שמות כמו "איך תהיה עשיר ומצליח בעשרה שלבים פשוטים".

 

הספר המפורסם ביותר הוא גם המצליח מכולם. "סיר הסירים" של אלונה פרנקל עשה מהפכה בשוק הספרים הישראלי והצליח מאוד בעולם כולו. האמת? הוא באמת ספר מקסים. אם מספרים אותו כמו סיפור שקרה פעם לילד ששמו נפתלי שיש לו ראש לחשוב, עיניים לראות, אזניים לשמוע, פה לדבר ולאכול, פיפי לעשות פיפי, רגליים ללכת, ישבן לשבת ובו חור קטן לעשות קקי. הבעיה מתחילה כשאחרי הסיפור המרתק, מציבים ההורים בפני הילד את הסיר בכבודו ובעצמו ועומדים לידו בארשת חגיגית של ציפיה. עכשיו אתה. כמו נפתלי. מה זאת אומרת 'אתה מעדיף שזה יהיה אמבטיה לציפורים'? לא הבנת כלום?

 

ההצלחה של "סיר הסירים" גררה אינספור ממשיכי דרך נחותים. כולם רצו לגמול ולהיגמל (ולהתגמל) בדרך ספרותית. גמילה ממוצץ, גמילה מבקבוק, גמילה מלהיצמד לאמא בגן, גמילה מפחד ממכשפות, גמילה מכעס, גמילה מעצב. אפשר גמילה מגמילה?

 

מחינוך ילדים לחינוך הורים

"כשאני מספר לך משהו,

ואתה כל הזמן

רק "יופי, יופי" משיב,

אני יודע

שאתה בכלל לא מקשיב".

(והילד הזה הוא אני, יהודה אטלס)

 

להורים של היום קרה דבר מה מצער. שרדנו את המתקפות החינוכיות של ילדותנו ונשבענו שאנחנו לא נעשה את זה לילדים שלנו. אנחנו לא נדחס אותם לתבניות התנהגותיות נוקשות כמו שעשו לנו. אנחנו לא נהיה כמו ההורים שלנו. אבל ספרות הילדים לא הפסיקה לחנך. היא פשוט עברה מחינוך ילדים לחינוך מבוגרים. האם הרוחנית של הז'אנר, המשוררת שבאמת כרעה ברך כדי לראות את העולם מנקודת המבט של הילד, היתה מרים ילן-שטקליס. "ואז הכל רוגזים עלי, / ואז הכל קובלים עלי, / אוי, דני-דני-דן! / ואין יודעים כי זה טנטן - / ידידי טנטן".

 

למה אתם כועסים על הילד? שואלת ילן-שטקליס, והתשובה היא: כי אתם לא מבינים אותו. בשירים רבים ויפהפיים היא מתארת את העולם העשיר של הילד ואת חוסר ההבנה המוחלטת של המבוגרים.

 

בשיר "האניה" הילד דני מרביץ לדוד מבוגר. השיר מצליח להציג בפנינו גם איך זה נראה מבחוץ: ילד הרביץ לדוד ואמא כעסה עליו, וגם איך זה נראה מנקודת מבטו של הילד: דני שיחק בכל מאודו במשחק דמיון. מבוגר פלש אל המשחק ברגל גסה והילד הגיב כפי שהיה חייב להגיב מתוך המשחק. למרות שהאם, בכעסה, מחנכת את הילד בצורה לגיטימית, לכאורה (אסור להרביץ ובטח שלא להרביץ למבוגרים. אפשר להסכים עם זה, לא?), אנחנו נשארים בתחושה שנעשה כאן עוול חמור לילד.

 

חמור מזה העוול שאמא עושה לדני בשיר "דני גיבור" (בוכות הדמעות מעצמן). זו מחאה חריפה וכואבת על חוסר הלגיטימציה להביע רגשות.

 

הממשיך הרעיוני של קו המחשבה הזה היה יהודה אטלס, המהפכן של סוף שנות ה-70, עם הספר "והילד הזה הוא אני" והמשכיו. ההרגשה היתה שסוף סוף נמצא מישהו שמבין ילדים, יודע לדבר בשפתם ויכול לעמוד מול ההורים ולהתקומם. "אם אתם רוצים / שאשכב לישון מוקדם / אז תסגרו ת'טלוויזיה, / שתפסידו גם".

 

בכמה שורות קצרות, לכאורה לא מטופלות ולא מיופייפות, נעשית כאן מהפיכה אזרחית. הילדים פורצים לארמון, עורפים את ראש העריצים ומשתלטים על הממלכה. מעכשיו זו רפובליקה. שוויון וחירות לכל.

 

אני מקווה שברור שאני לא טוענת שיש בעיה עם השירים של ילן-שטקליס או של אטלס, אלה יצירות אמנות וכדרכה של אמנות במיטבה, היא נותנת ייצוג לאקלים תרבותי-חברתי של תקופה מסויימת ובעת ובעונה אחת, גם מייצרת אותו.

 

לסיכום, כשהיינו ילדים, היה ברור שההורים במרכז. היום, כשאנחנו הורים, ברור שהילדים במרכז. ואיפה אנחנו? בשוליים, כמובן. עד האופנה הבאה.

 

לחצו כאן למדור ספרי הילדים.

 

• רינת פרימו היא סופרת ילדים, מחברת הספרים: "איה, אאוץ', אווה", "אמא מושלמת" ועוד.