כולנו מספרים לילדים סיפורים כל הזמן - מתוך ספרים, מהראש, סתם דברים שקרו לנו היום או שקרו בעבר הרחוק. לפעמים אנחנו כל כך רוצים ללמד אותם דברים - שאנחנו פשוט הורסים את הסיפור ואת הכיף, לפעמים אנחנו שוכחים שהילדים רואים את הדברים בדמיון בצורה אחרת לגמרי מאתנו ולפעמים אנחנו גם שוכחים מה מבהיל אותם ומה לא כדאי לספר.
בשבת הקרובה, ה-28.3, יתקיים במדיטק חולון יום מספרי סיפורים - לילדים ולמבוגרים. במחיר 15 שקלים לשעת סיפור, יכולים הילדים ליהנות מחוויה מיוחדת של סיפור מפיהם של מספרים מקצועיים שיודעים לרתק. לימור שיפוני, מספרת סיפורים, שיתפה אותנו בכמה עצות להורים שרוצים לשדרג את חווית ההקראה לילדים.
"מספרי סיפורים כמעט שאינם עושים אבחנה בין סיפור לילדים וסיפור למבוגרים", היא מעידה. "בשני המקרים, אתם רוצים לדמיין את הסיפור בעצמכם ובאופן מלא ככל האפשר, לפני שתתחילו לספר אותו. אם אתם לא רואים את הסיפור בדמיון, גם המאזינים לא יראו אותו. בשני המקרים - אתם רוצים למצוא בסיפור את נקודת מבטכם, כדי שתרגישו שאתם עומדים מאחוריו".
הכוונה צריכה להיות אמיתית וכנה. אל תנסו לחנך דרך הסיפור. האם אתם מספרים מתוך רצון לתת מתת של אהבה, ליהנות יחד, לחלוק משהו מעניין שמצאתם? אלה כוונות מכבדות.
זו התנהלות יהירה ומרחיקה. ילדים אינם טיפשים או סוג של חיות בית. הם יצורים אינטליגנטיים, רק עם פחות ידע וניסיון. כאלה יש גם הרבה מבוגרים. זה לא אומר שתעזו לדבר איתם בטון תינוקי.
יש לרבים נטייה לעצור את הסיפור ולשאול שאלות כדי לבדוק אם הילד קשוב או "לחזק" אצלו את ההבנה. האם הייתם שואלים מבוגר את אותן שאלות? אם התשובה היא לא, אל תשאלו גם את הילד. השאלות הללו משדרות "יש כאן משהו שלא בטוח שאתה יודע או מבין, אז בוא אני אראה לך". לא לעניין.
סיפורים מצוינים, סיפורי מופת, מעשיות וסיפורי-עם הם מזון משובח לכולם. אנחנו צריכים לשמוע אותם. הם עוזרים לנו לפתח תבניות פנימיות ויכולת התמודדות. ספרו סיפורים מלאי דמיון והרפתקאות, סיפורים על אהבה, הישגים, סיפורים מצחיקים, סיפורי חכמה וערמה – כל סיפור שיש בו מוטיבים אוניברסאליים. ההבדל היחיד בין מבוגרים וילדים בעניין הזה, הוא היכולת של ילד להכיל מורכבות והפשטה.
החכמה האצורה בהם שוכנת בסיפור קצר ולא מורכב לתפיסה. כך גם סיפוריכם האישיים – הם אינם סיפורים רחבי יריעה, אלא סיפורי חוויות קצרים, סביב אירועים ממוקדים. רק קחו את הזמן לעצבם לכדי סיפור.
לילדים יש נטייה לבקש את אותו הסיפור שוב ושוב. היענו לנטייה הזו, ראו בה אתגר עבורכם לראות את הסיפור בכל פעם מחדש. יש סיבה לבקשה הזו והיא קשורה בפיתוח תחושת ביטחון ברצף האירועים ודרך התפתחותם בסיפור – מה שבדרך-כלל לא קורה בחיים.
נסו לדמיין את הסיפור מנקודת מבטו של ילד. ילדים מפענחים את מראות הסיפור כמו שאנחנו מפענחים תמונת נוף – זה מה שרואים. אם אימו של משה הניחה אותו על מי היאור, הילד רואה בדמיונו אמא מניחה ילד על מים זורמים בתוך תיבה הולכת ומתרחקת. זה לא מראה אפשרי לעיכול בגיל מסוים. רק בגיל גבוה יותר יוכל הילד להבין את מורכבות התמונה ולהכילה רגשית. עם סיפור כזה כדאי לחכות.
החשש של הורים רבים מפני סיפורים שיש בהם אירועים אלימים מתבסס על המחשבה שהאירוע הסיפורי הוא הטקסט בלבד ושילדים רואים את החיים והסיפורים באותה עין. ילדים מבינים היטב שהסיפורים הם מגרש משחקים בעולם הדמיון. הם מחפשים את ההבנה הזו גם בעיני המספר. אם הם יראו שאתם באמת מאמינים שיש דרקונים בעולם, הם אכן ייבהלו.
אם ילד עוצר אתכם באמצע סיפור ומתחיל לדבר על משהו אחר, אל תעצרו אותו. משהו בסיפור או בתוכו עורר בו את הרצון לדבר על כך. זו תגובה מצוינת והיא קורית גם למבוגרים בזמן שהם מאזינים לסיפורים, רק שמבוגרים אינם חולקים את המחשבות הללו בקול רם. חכו עד סוף ה"דיבור" ואז תראו אם אפשר לחזור לסיפור. אם לא - ותרו.
לספר "בפה" הוא מונח של ילדים. הכוונה – בעל-פה, בלי הספר. ילדים אוהבים לשמוע סיפורים עין בעין ולא פחות מכך את סיפוריכם האישיים, על הזמן בו הייתם אתם בגילם, על איך היו סבא וסבתא, על חוויות שהם חווים וחוויתם גם אתם. הם רוצים לדעת מה עשיתם, איך התמודדתם, מה היה קשה ומה היה כייף.
והכל בכיף, עם חיוך גדול והרבה הנאה.