לבכות ולא לשכוח

הסרט ששודר במסגרת "עובדה" אודות פצועי מלחמת לבנון השנייה הוא מסמך עגום וחזק, שמבלי לשקוע בנבכי הפרוצדורות, מציג מציאות קשה של שיקום בעייתי וסיוט שממנו אסור לנו לברוח. אריאנה מלמד על סרט דוקומנטרי נדיר במחוזותינו

"כמו ילד שמנסה לגרש חלום רע, נעלנו את מלחמת לבנון השנייה בארגז", אומרת אילנה דיין על המלחמה שכולנו רוצים כל כך לשכוח. אבל החלום הרע, נותר מציאות חייהם של מאות פצועים, שגם אותם, נטען בסרט המצוין של "עובדה" ששודר אתמול (ב') שכחנו לגמרי.

הפצועים. סרט שלא שוקע בתהומות הבירוקרטיה (צילום: אדואר קפרוב)

 

מהי שיכחה? חבורה של לוחמים מדברת אל המצלמה, וכל אחד מהם בטוח שהוא לגמרי לבד בעולם, שרק הוא יכול להבין את הגיהנום בגופו ובנפשו, ומי ששלח אותם לשם עומד מנגד ומייצר עבורם גיהנום נוסף, בדמות בירוקרטיה נוקדנית עם מחש כיס קטן לבירור אחוזי נכות עד לכינוס הוועדה החדשה, שאולי תבטל את מה שקבעה הקודמת.

 

בינתיים, הם נסמכים על סל שירותים שנשמע במקרה הטוב שרירותי ובמקרה הרע - דיקטטורי, והמדינה מצליחה להכביד את עולה על הפצועים באופן יצירתי במיוחד.

 

על נפש קרועה ואחוזי נכות

בצדק גמור לא טבעה דיין בנבכי הפרוצדורות המתישות של אגף השיקום במשרד הביטחון. די היה במשפטים המנוסחים היטב של כמה מן הקליינטים של האגף כדי להבהיר: הנה, דובי גניש, מינוס רגל אחת, נאלץ לעלות להיכל השיקום שלו בלי מעקה.

 

והנה אורי לרנר, אות המופת ותסמונת פוסט טראומטית, מפרט את הפחדים, הזיעה, ההקאות, הזעם, נדודי השינה ושלשולים שהם מנת חלקו של איש שחזר לחלץ את החברים שלו מרכב בוער, ומאז הרכב והמלחמה רודפים אחריו: באגף השיקום זה נפרט לאחוזוני-נכות, וזה תוקע את הלוחם המבקש להמשיך בחייו באופן שמזכיר, אולי, את החובה הציבורית לכבד את הלוחם באשר הוא אדם.

בגלל המלחמה ההיא. הפצע עוד פתוח (צילום: אביר סולטן, דובר צה"ל)

 

אחד אחד, במונולוגים שזורים זה בזה, מדברים פצועי לבנון על הצורך בשינוי. הם לא כל כך מאמינים בו. הם לא מתבכיינים או תובעים את מה שלא מגיע להם. אל מי הם מדברים? אל האמפתיה העצומה של דיין, המגובה במאמץ להגביה את רף הדיון מן המקרים הפרטיים אל השיכחה הציבורית, שלא תחולל לבדה את השינוי שהם מייחלים לו: הזכות לנהל את חייהם בצל הנכות לא כנתינים פסיביים של ממסד מנוכר, אלא שמישהו יבוא אליהם ויאמר - "נפצעת במלחמה. מה אתה צריך?".

 

"המלחמה הזאת לא סקסית"

דיין מציגה את סיפורם של הפצועים במלחמה כנגזרת של יחסנו למלחמה הזאת בכלל. אבל איציק, גם הוא הלום קרב, אומר "המלחמה לא נגמרה, בשבילנו היא נמשכת יום יום", וכשהתינוקת שלו בוכה - במקום להכיל ולחבק אותה הוא שומע ורואה לנגד עיניו את הפצועים שזועקים למים, ובמקום לחבק הוא בורח מן הסיוט.

 

את הסיוט הזה, יש להודות, יותר מדי ישראלים רוצים לשכוח. אבל גורלם של פצועי לבנון לא שונה במובן זה ממה שאירע לפצועי המלחמות הקודמות. עמית, שאיבד את מאור עיניו בלבנון, אומר "אילו האנשים האלה היו חוזרים עטורי תהילה היתה הבירוקרטיה מתייחסת אליהם אחרת", וגם "המלחמה הזאת לא סקסית ובגלל זה לא מדברים איתנו עליה".

 

באותה מידה ממש לא מדברים עם פצועי מלחמת אוקטובר על הלם הקרב שילווה אותם כל חייהם. באותה מידה ממש אין דנים עוד במחירה הנפשי והפיזי של המלחמה האחרונה לאזרחים שהיו קורבנותיה.

אבל כדי לפתוח את החשבון הזה, "עובדה" זקוקה לסדרה של סרטים מצויינים ומדכאים על מחיריהן של כל המלחמות באשר הן, ואת זה אי אפשר עדיין לעשות באקלים התרבותי שלנו. בינתיים, אילנה דיין והלוחמים מסתפקים בהעמקת ההבנה למצבם של הפצועים: מי שצפה בסרט לא יכול היה להימלט מן ההבנה הזאת. הדיבור המדוד בצד הזעקה של הלוחמים יחד עם הטקסט מלא הפאתוס המוצדק של דיין יצרו פיסת טלוויזיה שכולה מעורבות חברתית וכולה קונצנזוס. נדיר, נדיר מאד על רקע הזניית הדוקומנטציה בערוצים המסחריים. מי ייתן וההבנה תחלחל גם לאגף השיקום, ומשם - אל כולנו.