ב-1988 היתה בישראל הוצאה בשם "אורבך", יתכן שעדיין היא קיימת. בכל מקרה, אי אז היא השיקה סדרה בעלת השם האייטיזי המחריד "סיפורת איכות מודרנית". ב-1988 רבים לא ידעו מי זה איאן בנקס. זה היה רק ארבע שנים אחרי שהוא פרסם בבריטניה את רומן הביכורים שלו "The Wasp Factory", ולא כל כך ידעו שם איך לאכול אותו, ואולי הוא עצמו לא ידע עוד איך לאכול את עצמו.
עם הזמן בנקס עשה סיבוב פרסה לתוך ספרות מתח-מדע-בדיוני-פופולרי וכיוצא בזה, ופילס לו דרך יציבה ומקורית לתוך זרם הדם של המיינסטרים עם יצירות שלא הציבו אותו בתודעה ובאקדמיה ברמה אחת עם גדולי הדור הבריטיים: איאן מקיאן, ג'וליאן בארנס וכדומה. אבל היצירות האלה כן ריפדו אותו במקום נוח, אי שם באמצע, כשתמיד צריך לשים לב אליו, כי בניגוד נניח לאותם מקיאנים ובארנסים, אי אפשר לדעת מה יוציא מבין ידיו.
"מבוך הצרעות" תורגם לעברית על ידי עמשי לוין, עם עטיפה שהדבר הכי עדין לומר עליה זה שהיא "לא עומדת ברוח הזמן", עם תרגום שהדבר הכי עדין לומר עליו זה "חורקני, כמו לאכול נייר ליטוש" (לפחות לפי הסטנדרטים של היום). בקיצור, אם תיתקלו בו במקרה באיזה שוק ספרים מרופט והמוני, יש אופציה שתחשבו שמדובר בברושור של אינסטלטורים, ובעצם לא סביר שתיתקלו בו כלל. כנראה רק בשפת המקור. לא שזה רע.
להלן תקציר העלילה: פרנק קולדהיים בן ה-16 מתגורר באי סקוטי מבודד עם אביו ההיפי המזדקן, מוקף סוללות של עמודי קורבן עליהם מתנוססים ראשיהם הכרותים של חיות, סוגד ללא הרף לגולגולת של הכלב שסירס אותו בילדותו ולמבוך צרעות שטני, הכל, כנראה, פרי מוחו המעוות.
את זמנו החופשי הבלתי מתכלה הוא מעביר בחברת ידידו הגמד ג'יימי ובתהיות קוסמיות נוסטלגיות בשלושת הילדים שהרג או לא הרג. זוהי נקודת המוצא. קולדהיים לוקח אותנו למסע גותי אפל בנבכי משפחתו המטורפת, הכוללת אח בשם אריק שבורח מבית משוגעים, דוד בשם ויטיקוס שכך הלך לעולמו: "הולך לבדו במדרכה אחרי מסע קניות, בדיוק ברגע בו החליט שחור בעל נטיות רצחניות, שיצא מדעתו, להטיל את עצמו מהקומה העליונה, וככל הנראה קרע ותלש בדרכו למטה את כל ציפרני ידיו. הוא נחת על דודי חף הפשע וביש המזל ופצע אותו אנושות, והמילים האחרונות שיצאו במלמול מפי הדוד בבית החולים לפני שעלפונו הפך לחדלונו, היו: "אלוהים, המתרוממים האלה למדו לעוף.."
ויש גם דוד אחר, הרמזוורת' הטוב, עליו נכתב: "בסופו של דבר התאבד בעזרת מקדחה חשמלית ומקדח שישה מילימטר. הוא נעץ אותו בדופן גולגולתו, וכשהסתבר לו שהוא חי עדיין, גם אם סובל כאבים קלים, נכנס למכוניתו ונסע לבית חולים, שם מת אחר כך".
ויש עוד דמויות מופרכות, מטומטמות, מצחיקות, טראגיות, מעוררות רחמים, והכל מוקף באותו נוף סקוטי מבודד, ציוויליזציה מרוסקת של חיות פרא, גבעות נוטפות שירה פואטית, אירועים שקורים או לא קורים, ובעיקר פלישה חסרת גבולות לתוך עולם פנימי מבועת, דמוני, בלתי נתפס. אבל עולם שיש בו משהו כה נוגע ללב, כה מדויק - תשתית גנטית-חברתית של מבוך הצרעות הנפשי סביבתי הזה.
בגלל זה בנקס הוגדר בזמנו על ידי הסופרת פי וולדן כ"התקווה הלבנה הגדולה של הסיפורת הבריטית העכשווית", והיא לא היתה היחידה. ה"דיילי טלגרף", ה"קוסמופוליטן" ועוד התמרקו מהספר הזה, אם כי אחרים קצת התקשו לעכל אותו. הוא לא סוחף רגשית, העלילה בו לא מורטת את העצבים, יש בו מן קצב פראי, שלפעמים הוא חסר קצב לחלוטין, ולפעמים הוא משתולל חסר מעצורים, ויש בו דמות מתבגר ייחודית, שאף אחד לא חשב להגדיר אותה כ"נגטיב הבריטי של הולדן קולפילד".
בנקס היום כבר בן 65, עם רזומה של 13 רומנים, שחלקם הצליחו לא רע
בכלל, וכמה אף תורגמו לעברית, אבל הוא לא הצליח לחזור לערש הטירוף הפואטי המופלא של "מבוך הצרעות". ואולי טוב שכך, אולי הוא בכלל לא ניסה כי כנראה שקסם של ספרים מסוימים, ברוב המקרים ספרי ביכורים, הוא קסם חד פעמי.
בנקס החליט להתפתח בכיוונים אחרים. "מבוך הצרעות" נותר באפלה. עברו 15 שנה מאז שקראתי אותו. אין לי מושג אם אקרא אותו שוב איך זה ירגיש, זה מסוג הספרים שאתה לא רוצה להרוס את הקונספציה המתקתקת ששוכבת לך בתודעה, אתה לא רוצה לגלות שמדובר בחרא טינייג'רי שמצא אותך בתקופה מאוד מסוימת של החיים. אתה רוצה לחשוב שזו יצירת מופת על זמנית, אתה רוצה לחשוב שאיזו הוצאה אמיצה תשלח אותו לתרגום מחדש ואז הוא אפילו יהיה טוב יותר, מהוקצע יותר, חונק יותר. אגב, לפני מספר שנים הייתי בסקוטלנד. חיפשתי את האי שבסיפור. לא ממש מצאתי. אולי זה בגלל הוויסקי המקומי.