מי אמר שצריך להכיר מישהי כדי להתאהב בה?

למרות שתכננתי הרבה דברים לנסיעה הזאת, מה שלא תכננתי היה להשאיר שם חתיכה מהלב ולעלות על המטוס. אבל הדברים התגלגלו כל כך אחרת, עד שפחדתי שהפקיד בדלפק הקבלה יקנוס אותי על משקל עודף של חוויות. תפוס רגשית

לוס אנג'לס נראתה לי כל כך קטנה מהמטוס, קטנה וצפופה. צפופה עד שנראה היה כאילו אין שם מקום אפילו לעוד בן אדם אחד. כל האנשים, שנראו לי עד לפני כמה רגעים כל כך גדולים ומרשימים, בכלל אי אפשר היה לראות אותם עכשיו מלמעלה. עלינו לאט לאט אל תוך השמיים, עד שכמעט ולא ניתן היה לראות את הבתים והמכוניות למטה. עננים כיסו את המטוס, ואילו אותי כיסו המחשבות. מחשבות עליה.

 

בדיוק לפני ארבעה ימים נחתתי בעיר החמה הזאת. גיליתי המון אנשים שרוצים להיות משהו אחר ממה שהם עכשיו וביליתי שעות על כבישים מהירים שלא ממש מהירים. ולמרות שתכננתי הרבה דברים לנסיעה הזאת, הדבר האחרון שתכננתי היה להשאיר שם חתיכה מהלב ולעלות על המטוס. אבל הדברים התגלגלו אחרת. הם התגלגלו כל כך אחרת, עד שפחדתי שהפקיד בדלפק הקבלה יקנוס אותי על משקל עודף של חוויות ברגע שאעלה על המטוס. אבל הפקיד, שכנראה לא היה מרוכז, לא שם לב ונתן לי לעבור. תהיתי אם כך תמיד ייראו החיים שלנו, אם תמיד נתאהב ברגע הלא נכון, אם תמיד שנייה לפני שנעזוב היא תגיע.

 

אבל אני מאמין באהבה, לפחות מאמין שצריך לתת לה צ'אנס, ולכן ממש לא הפריע לי להתאהב בה שם בן רגע. גם לא הפריע לי שממש לא הכרתי אותה. מי אמר שצריך להכיר מישהי כדי להתאהב בה? אני מכיר כל כך הרבה זוגות שמכירים 20 שנה ועדיין לא מאוהבים.

 

לא הצלחתי להוציא אותה מהראש שלי אפילו לרגע

ראיתי אותה שם לרגע, ואותו הרגע הספיק לי כדי להבין שאני מרגיש אליה משהו. מאותו הרגע לא הצלחתי להוציא אותה מהראש שלי אפילו לא לרגע אחד. את החיוך שלה, את העיניים שלה שהסתכלו עלי, את הברק מהעור הלבן שלה. את השיער הגולש שלה, את הריח שלה. הייתי צריך להכריח את המוח שלי להפסיק לחשוב עליה. ראיתי אותה בכל דבר שעשיתי ובכל מקום.

 

דמיינתי שהיא יושבת לידי במטוס ומבקשת מים מהדיילת. דמיינתי שהיא מחלצת את גופה העדין מחגורת הבטיחות כשהנורית מעל ראשינו רמזה שאפשר. דמיינתי שהיא נוחתת יחד איתי וששנינו הולכים לאסוף את המזוודות מהמסוע. דמיינתי איך דלת הטרמינל נפתחת ואנחנו יוצאים יד ביד לאוויר הקר של וושינגטון באמצע פברואר.

 

אבל כשנפתחה הדלת, במקום לראות את פרצוף הנסיכה שלה ראיתי את הפרצוף המבולבל של לאון מחפש אותי בין כל ההמון שיצא מהטרמינל. נופפתי לו בידי והוא מרח חיוך מופתע על פניו. הוא עזר לי עם המזוודות ושנינו נבלענו לתוך המוסטנג האדומה והסתלקנו משדה התעופה לכיוון הבירה.

 

"נו", פנה אלי לאון בחצי חיוך.

 

"נו מה?", עניתי.

 

"נו... ספר איך היה".

 

"אני לא יודע..." עניתי כשאני בוהה בנהר הפוטומק הקפוא מתחתינו.

 

"מה יש לדעת? אני מכיר אותך יום או יומיים. אני רואה שהראש שלך זרוק אלף קילומטרים מכאן. מה הסיפור?"

 

"שום סיפור", עניתי, "סתם מסריחה כל הלוס אנג'לס הזאת. מלאה במקסיקנים וישראלים בלי רשיונות. אנשים מנהלים שם את אורח החיים שלהם על פי שעות העומס של התחבורה... לא יודע, לא בשבילי המקום הזה".

 

"נו וזה הכל?" הוא המשיך.

 

"כן, זה הכל", השתקתי את סקרנותו שממש לא השתתקה.

 

"אחי, אין מצב", הוא המשיך. "גם סטיבי וונדר היה יכול להרגיש שיש משהו מאחורי זוג העיניים הבוהות שלך".

 

"אתה יודע מה?", עניתי,"לא, זה לא הכל! פגשתי שם מישהי, וכבר יומיים אני ממש לא מצליח להוציא אותה מהראש שלי! אפילו לא לרגע! עכשיו אתה מרוצה? עכשיו אתה מוכן להפסיק עם החקירה שלך?"

 

לאון שיחרר צהלה לאוויר כאילו בדיוק עכשיו סיפרו לו שהוא זכה בגרין קארד.

 

"אחי, אני חושב שאני מאוהב!" גמגמתי.

 

"על מה אתה מדבר, אתה לא יכול להיות מאוהב", לאון קטל אותי ברגע, "פגשת את הבחורה בדיוק לפני יומיים. אתה לא יכול להיות כבר מאוהב בה!"

 

"כן?" שאלתי, "אז איך אתה מסביר את זה שכבר יומיים וארבע שעות אני לא מצליח להוציא אותה מהראש שלי. אני לא מצליח לחשוב על דבר אחד בלעדיה. לאן שאני לא מסתכל אני רואה אותה. מה שאני לא עושה היא נמצאת שם, איך אתה קורא לזה בדיוק?"

 

"תפוס רגשית", ענה באדישות שיש רק ללאון. "אתה תפוס רגשית, זה רגע אחד לפני שאתה מאוהב".

 

"מה אתה מזיין את השכל. תעשה לי טובה ותשחרר אותי מהשטויות שלך".

 

אבל לאון לא הפסיק. "אחי אני לא צוחק, תקשיב. רגע אחד לפני שאתה מאוהב יש שלב מקדים שהרבה אנשים לא מודעים לו. זה השלב שפגשת בחורה מדהימה ואתה בכלל לא יודע אם אתה אוהב אותה או שזו סתם התלהבות של ההתחלה. אז מצד אחד אתה לא רוצה לחשוב שאתה כבר מאוהב, ומהצד השני אתה צריך להכריח את עצמך להפסיק לחשוב עליה כל הזמן. אתה מנסה להסביר לראש שלך שהיא לא קיימת, אבל זה לא עוזר, כי היא שם ולא משנה מה תעשה - היא לא תצא לך מהראש. זה השלב שבו אתה 'תפוס רגשית' ".

 

"אתה רוצה להגיד לי שאם בערב אני ואתה יוצאים לשתות משהו ואיזה פצצה ניגשת אלי ומבקשת ממני את הטלפון שלי אז אני אמור להגיד לה שאני לא יכול כי אני תפוס רגשית?"

 

"לא. זה לא מה שזה אומר. גם כשאתה תפוס רגשית אתה עדיין יכול לשמור לעצמך אופציות פתוחות. אתה יכול למשל לשחק אותה אדיש ולהגיד לה שאתה מוכן לקחת את הטלפון שלה, אבל אתה לא יודע אם תתקשר. מצד שני אתה לא יכול לשלוח לה טקסט בשלוש בבוקר של אותו הלילה ולשאול אותה אם בא לה לקפוץ אליך לקפה..."

 

לפעמים הייתי רוצה להיות כמו אל יווני, בלי רגש

"אתה יודע מה?", אמרתי ללאון, "לפעמים הייתי רוצה להיות כמו אל יווני, בלי רגש. למה אנחנו בכלל צריכים את כל החרא הזה? לצחוק, לבכות, להתאהב, לכעוס..."

 

"ולמה אתה בדיוק חושב שלאלים היוונים אין רגש?" קטע אותי לאון.

 

"אני לא יודע", אמרתי, "פעם קראתי סיפור על המיתולוגיה היוונית ושם היה כתוב שמה שמבדיל את האלים מבני האדם הוא שלאלים אין רגש. הם לא יכולים לאהוב ולא יכולים לשנוא, לא לצחוק ולא לבכות. הם פשוט חסרי רגש. תשמע, אני בכלל לא מבין מה כל כך טוב בזה שאין לך רגשות, ואיך זה הופך אותך לאל, אבל זה מה שהיה כתוב שם!"

 

"אממ", לאון הנהן לעצמו. "ומה עם אלוהים? אתה חושב שלאלוהים יש רגשות?"

 

שתקתי, כי באמת לא ידעתי את התשובה.

 

לאון המשיך, "למי אתה חושב שאלוהים בוכה כשהוא עצוב? למי אלוהים מתפלל כשממש רע לו? בטח גם הוא מתייאש מידי פעם מכל מה שקורה בעולם הזה. אני בטוח שגם הוא סובל מאהבה".

 

"תשמע, אני לא יודע", אמרתי, "מישהו פעם אמר לי שאנחנו הקומיקס של אלוהים. שהוא רואה אותנו כמו שאני ראיתי את האנשים של לוס אנג'לס, מהשמיים. מסתכל עלינו מלמעלה ומקונן כל פעם מחדש שאנחנו נופלים למלכודת הזאת שנקראת אהבה. נופלים לרגש בלי הגיון, בלי סיבה".

 

הגענו הביתה. לאון עזר לי לפרוק את המזוודות בדירה, נשאר לקפה והתנצל שהוא חייב ללכת. ברגע אחד הייתי שוב לבד עם עצמי. יושב ערירי מול המחשב ומסתכל על התמונות מסוף השבוע האחרון.

 

אילו הייתי צריך לבחור בין השניים אני לא יודע מה הייתי מעדיף להיות, אל יווני או אלוהים. אני גם לא יודע אם לאלוהים יש או אין רגשות, או עם מי הוא מדבר כשהוא עצוב, כשהוא מאוהב. אולי הוא מדבר איתנו, עם הקומיקס שלו, כי רק אנחנו יכולים להבין אותו. האלים בטוח לא יודעים על מה הוא מדבר, כי להם אין רגשות.

 

הייתי רוצה שאלוהים יצחק, ויבכה. שהוא יאהב, ויכאב

הייתי רוצה שלאלוהים יהיו רגשות. הייתי רוצה שאלוהים יצחק, ויבכה. שהוא יאהב, ויכאב. אחרת הוא לעולם לא יידע איך לכתוב את הקומיקס שלו. ואולי אלוהים כל כך לבד שם למעלה, אז הוא נתן את כל הרגשות שלו לנו, לבני האדם. ככה הוא מביע את הצער שלו דרך החיים שלנו כאן, על כדור הארץ. דרך האהבה שאנחנו חווים.

 

אז עכשיו כשאני כאן לבד בדירה בדבר אחד אני בטוח - אני לא הייתי מוכן לוותר על הרגש, על האהבה. למרות כל הכאב ולמרות כל הצער, זה מה שגורם לנו להרגיש עדיין בחיים. כי זה לא מספיק רק לדעת שאתה בחיים, אתה צריך גם להרגיש את זה. ואולי זה היה התפקיד של הבחורה מלוס אנג'לס בכל הסיפור הזה, אולי היא היתה צריכה להזכיר לי שקיימת אהבה. אולי זה תפקיד קטן, אבל בלוס אנג'לס גם תפקיד קטן זה משהו, לא?