"היחסים בהחלט יהפכו בעייתיים", השיב שר החוץ הצ'כי, קארל שוורצנברג, שנשאל אם אי-הגעה להסדר של שתי מדינות יפגע ביחסי האיחוד עם ישראל. הצ'כי, כמו הנשיא האמריקני ושרת החוץ היוצאת שלנו, וכמו רבים רבים אחרים כאן ובעולם, כבר אינם יכולים בלי פתרון "שתי המדינות".
המדינה הפלסטינית שהחלה לזרום במרצ בעורקיהם של לבני ושאר יוצאי חלציו של המחנה הלאומי בקדימה מאמצע העשור הנוכחי, לא הרבה לאחר שנשבעו בנקיטת חפץ כי מדינה כזו אינה פחות מאיום קיומי על ישראל, הפכה זה כבר להמנונה הכמעט רשמי של הדיפלומטיה המערבית. אמנם למילות השיר "We are the world" טרם נוספה השורה המיוחלת, כי "לא תקום גאולה לעולם ולאזור בלעדי פלסטין", אך דומה כי בעבור רבים, לא מעט מהמרעין בישין העולמי נובע מכך שחזון שתי המדינות עדיין לא הפך לעובדה מוגמרת.
וכיצד זה הפכה הסכנה הקיומית לישראל שבהקמת מדינה כזו משנות ה-70 וה-80, אליבא דרבים בעולם המערבי ובקרבנו, לחבל ההצלה הציוני האולטימטיבי, עד כדי כך שראש ממשלה ישראלי קובע כי "אם פתרון שתי המדינות יתרסק, מדינת ישראל גמורה" (אולמרט, נובמבר 2007)?
ההסבר נעוץ בעיקרו ב"חלוצים הישראלים" שלפני המחנה המקומי והעולמי, שהוליכו בתחילה בקבוצות קטנות ותמוהות את עמוד האש של המדינה הפלסטינית. ברבות השנים הם הפכו לנושאי בשורתה.
כך כשישראל מכירה באש"ף כנציגו של העם הפלסטיני (הסכם אוסלו, 1993) עוד לפני שהאמריקנים חלמו לעשות זאת, כששרון סח על "עוולות הכיבוש", וכשלבני רואה במי שלא נשבע אמונים לחזונה הדואלי על ישראל-פלסטין כריאקציונר המשתייך לזרם מתכלה של אנשי האתמול – קצת קשה לצפות מהעולם שיתמקם פוליטית בין האיחוד הלאומי לליכוד.
אמנם את הדייסה הזו (מדינה פלסטינית ביש"ע), שבישלו לנו בראשית "כוחות קידמה" מקומיים ובאחרית "כוחות ציוניים מפוכחים", קשה עתה שלא לאכול, אך לא בלתי אפשרי. נקל לשער שהלחץ העולמי שיופעל על נתניהו בסוגיה זו, בסיועה הנאמן של רוח גבית מקומית, ידמה לעתים לקשה מנשוא, אך בעמידה תחת מכבש הלחצים הצפוי הזה תיבחן עיקר מנהיגותו.
וכדי לעשות כיאות תוך מזעור הנזק הדיפלומטי, אין ראויות לכך יותר מאמנות המסמוס מבית יצחק שמיר מזה ומהרטוריקה המקיאבליסית המושכלת מזה. רצוי עד מאוד להרבות בלהג כלפי העולם על "שלום אזורי" ו"שלום כלכלי" ו"קידום השלום" ועל "חתירתה העקבית של ישראל לשלום", ואולי אף להסכים, בגבור הלחץ, לתבל זאת בוועידות בינלאומיות עקרות, אך להימנע מכל משמר מאמירת השם המפורש "מדינה פלסטינית", ובוודאי לא לעשות דבר ממשי לקידום חזונם הנאור של לבני, אובמה ושוורצנברג.
החל בוועדת פיל שהוציאה את מסקנותיה כבר ב-1937, עבור באלה של ועדת וודהד ב-1938, בהצעת החלוקה ב-1947, בקמפ דייוויד וטאבה (2000-2001), במפקד הלאומי, ביוזמת ז'נבה, וכלה בהצעות אולמרט האחרונות – אף לא אחת מהצעות האלה הוציאה את הפלסטינים עם מספיק תאווה בידם כדי שייאותו לחתום על המסמך המיוחל.
אין זה כלל משנה אם למדינה היהודית הוקצו רק הגליל, עמק יזרעאל, עמק בית שאן וחלק ממישור החוף (ועדת פיל), או אף פחות מכך בדמות רצועה שבין זכרון יעקב, פתח תקווה ותל אביב (בוועדת וודהד השנייה), או פחות משלושה רבעים משטחי 67' (תוכנית החלוקה) – הצד הערבי חזר ומיאן להשלים עם "רוע הגזרה".
ולא רק זאת, אלא הפלא ופלא, גם "הטובים" (לא חמאס כמובן) שבפרטנרים, אשר פותחים לפרקים את סגור לבם, מוסיפים עוד קצת חומר (לא טוב במיוחד) למחשבה. "איש לא ביקש מחמאס להכיר בישראל", הסביר באחרונה סאיב עריקאת.
"אני אומר בפעם האלף: אנחנו דורשים מחמאס שלא להכיר בישראל, שכן הפת"ח מעולם לא הכיר בזכות קיומה של ישראל", הוסיף מוחמד דחלאן בראיון לטלוויזיה הפלסטינית אך לפני כשבוע. "רק ממשלת הרשות הפלסטינית חייבת להכיר בישראל..., אך הכרה זו אינה צריכה להיות כנה ואמיתית", הבהיר מוחמד לצופים שאולי התקשו בהבנת הנאמר. "הפלסטינים ישיגו לבסוף כל גרגר אדמה בשטח שבין הנהר לים", תרם עוד לפני כן ג'יבריל רג'וב הטוב את חזון השלום שלו. וגם אבו מאזן כמובן לא טמן בעבר הלא רחוק את ידו בצלחת החזון הדחלני והרג'ובי.
כך, כשמיטב רטוריקת השלום הפלסטינית כְּזָבָהּ, כשמדינה כזו עלולה להיהפך לחמאסטן קצת לאחר כינונה ולאיראניסטאן בהמשכה, וכשחזון אחרית הימים של לבני-את-אולמרט מקביל לחזון אחרית הצינות וישראל של מבחר מתוני הרשות הפלסטינית – גם לחץ מדיני ככל שיהיה להקמת ישות כזו, ראוי שיושב ריקם, כמובן עם המלל המתון המתבקש.
ד"ר שאול רוזנפלד, מרצה לפילוסופיה