"היי את, מה את מסתובבת בחוץ בשעות כאלו?", הוא מושך כתפיו מעלה כשידיו בכיסו.
"אין כמו הלילה, ועוד כזה לילה", אני עונה ומביטה לכיוון חצי ירח שמציץ מבעד לעציי הרחוב הסבוכים.
"גם אני אוהב את הלילה", הוא משתהה, "את ממהרת לישון?", הוא מוסיף ומתקרב אלי בצעד.
"ממש לא, הלילה רק התחיל", אני עונה כשחיוך משתלט על פניי.
"בא לך לבוא אלי?", הוא שואל במבט ממזרי.
לא, זה לא טוב. זה צריך להיות יותר רומנטי, פחות סליזי, משהו כמו - "מה את אומרת שנעלה לגג? את יודעת שיש שם ספה שמישהו השאיר? אני מת על הפינה הזו אבל כמעט אף פעם לא יוצא לי לבלות שם".
כששואלים אותי מה אני אוהבת לעשות, אני תמיד מספרת בהרחבה על יוגה ואופניים, כתיבה וקריאה, סרטים וריקוד, טיולים וים. אבל יש דבר אחד שאני מאוד אוהבת לעשות, עליו אני לא נוטה לספר - אני אוהבת לפנטז.
אני יכולה לשבת שעות ולהגות סיטואציות פרי דמיוני לפרטי פרטים. זה יכול להיות משהו כמו שיחת טלפון נכנסת. מהעבר השני של הקו נשמע קולה של גברת במבטא אמריקני כבד: "יעל וייסבך, שלום, כאן הוליווד מדברת, קראנו את הטורים שלך ב-ynet ואנחנו רוצים לעשות מהם סרט. תוך כמה זמן את כותבת לנו תסריט?", אבל לרוב אני אוהבת לבדות סיטואציות רומנטיות, מיניות, או במקרה הטוב ביותר, שילוב של השניים.
אני צוללת לעולם שמתנהל בדיוק כפי שאני רוצה, איזה עולם יכול להיות טוב מזה? יש משהו חיובי בפנטזיות האלו, כי הן עוזרות לי להבין ולהגדיר מה באמת אני רוצה. לפעמים אני נדהמת לגלות עד כמה זה לא ברור, לפעמים אני מגלה בי רצונות שלא הייתי מודעת לקיומם.
ערן היה מושא הפנטזיות שלי במהלך כל תקופת השכנות שלנו. במציאות, נפגשנו לעיתים רחוקות, בחדר המדרגות או ברחוב. תמיד חייכנו זה לזה והחלפנו כמה מילים - על הסרט שבדיוק עמדתי להחזיר לספריה, על החתולים של השכונה, על הטרנדים החדשים בעיר ועוד.
לאורך השיחות הקצרות התאמצתי לא לבהות מידי בשרירי הזרוע השזופים שלו, מפאת כללי המשחק - אשה חייבת לשחק אותה קשה להשגה. אבל כשהוא הסתובב אלי עם הגב, הרשיתי לעצמי להתפעל ממשולש הגב המפואר שלו, שישב בנוחות על טוסיק מוצק.
לא הבנתי למה הוא לא מתחיל איתי. במוחי גיבשתי דעה נחרצת שהוא ואני נועדנו להיות יחד. הרי אנחנו כל כך דומים, איך הוא לא רואה את זה? לקחתי כל פירור של אינפורמציה על חייו והפכתי אותו לאידיליה של התאמה - "מה, הוא אהב את הסרט "רכבת לדרג'לינג", הוא בטוח הגבר שלי".
החיוכים שחייך אלי, האופן בו דיבר איתי, המבט החודר שלו, גרמו לי להבין שהוא רוצה אותי. מצד שני, הוא לא נקט שום צעד בכדי לפתח את הקשר בינינו. פעם אחת הייתי נועזת ורמזתי לו שיהיה נחמד אם יזמין אותי לקפה, הוא רק חייך ולא הרים את הכפפה. אחרי זמן מה גיליתי שיש לו חברה. ניסיתי למצוא מושאי פנטזיה אחרים, אבל בכל פעם הייתי חוזרת אליו, מפליגה על כנפי הדמיון אל דירתו ואל מיטתו.
יום אחד פגשתי אותו ברחוב ליד רכב הובלות. הוא החליט לעבור ליפו, נמאס לו מצפון העיר. נפרדנו בחיוך ולחיצת יד והוא נעלם לו מחיי. זה לא עצר את זרם הפנטזיות שלי עליו; המפגשים הדמיוניים רק שינו מקום. "איזה כיף לראות אותך", הוא יגיד כשאפגוש אותו במקרה באיזה בר. הוא יספר שנפרד מהחברה שלו ושמאז הוא לא מפסיק לחשוב עלי, שבדיוק השבוע החליט ליצור איתי קשר. אחרי שעות של פלרטוטים נלך לדירה היפואית שלו ובין נשיקות סוערות נדבר על סרטים, ספרים והחיים. נלך לישון מחובקים בזריחה ונתעורר משינה עמוקה, עדיין מחובקים, ביום שבת בצהריים. אחרי בראנץ' בשמש ומסיבת אחר הצהריים מחתרתית, נלך אלי ונזדיין כאילו אין מחר.
כמעט שנה חלפה מאז שעזב, כשפגשתי אותו במועדון תת קרקעי. הוא נראה אפילו יותר טוב ממה שזכרתי, עטוי שיק יפואי מסוקס. "איזה כיף לראות אותך", אמר, ולבטח לא ניחש את מידת ההלם שלי למשמע מילותיו. מאותו רגע, המציאות גרמה לפנטזיות שלי להחוויר. בין מחשבות על החיוך ההורס שלו והחוכמה במילותיו חשבתי גם על אנשי "הסוד" - אולי הם צדקו? אולי מחשבה יוצרת מציאות? הנה, זה קורה, זו ההוכחה.
שמחים וחבוקים הלכנו לאופנוע שלו, ועוד לפני שהוא שלף את הקסדות התנשקנו. אף אחד מאיתנו לא ממש יזם, זה פשוט קרה. עמדנו שם אולי שעה כששיחררתי לתוך הלוע שלו את כל התשוקות שצברתי במשך שנים של פנטזיות. "אני לא מאמינה! זה קורה! זה באמת קורה!?", קיפצה לה מחשבה מאושרת במוחי.
הדירה שלו שידרה נוחות וחמימות נשית, ובו בזמן היה ברור שהיא של גבר - היה בה משהו לא מוקפד, פשוט, סימטרי וליניארי. המציאות התנהלה בדיוק בהתאם לתרחישים שרקמתי במוחי, אחד לאחד - השיחות המעניינות, השינה המכורבלת, הבראנץ', המסיבה. לפעמים הייתי צריכה לצבוט את עצמי בשביל להאמין.
במוצאי שבת הגענו אלי הביתה, והבלון התפוצץ לי בפרצוף. הפנטזיה שלי דמתה לרכב שכשל טוטאלית במבחני הבטיחות, התרסק לתוך הקיר ופצפץ את הבובות הלבנות שבתוכו. פתאום, במיטה, החיבור בינינו נעלם כלא היה. הוא היה כל כך מנוכר, כל כך רחוק, נאנח קילומטרים מעלי, לא רואה, לא מרגיש. איפה הקירבה? איפה החיבור? איפה הסוד? שנים של פנטזיות ירדו לטמיון.
ניחמתי את עצמי בכך שזו בטח רק הפעם הראשונה, שזה ישתפר. אבל המציאות טפחה על פני שוב ושוב. יותר מכך, הניכור של הסקס חלחל לכל הרבדים של הקשר בינינו. שנינו ידענו שזה לא זה, ואחרי שבועיים נפרדו דרכינו. כשטעמה המר של האכזבה בפי, החלטתי לפנות מיד למכון גמילה מפנטזיות, רק שעדיין לא מצאתי אחד כזה.
אופטימיות תמיד נראתה לי הדרך האולטימטיבית: אם פנטזיית החיים שלי תתממש, ההנאה מכך תהיה כפולה – לא רק הצלחתי, גם צדקתי. אם אגלה שטעיתי, לפחות לא העברתי בבאסה את הזמן עד לגילוי המצער. האופטימיות הנצחית שלי מחדירה בי אמונה שיבוא יום בו אוהב את המציאות כמו שהיא, ולא אצטרך לברוח יותר אל מחוזות הדימיון.