"יצאתי. אחזור ב-1 בספטמבר!"

הורים יקרים, ברוכים הבאים לחופש הגדול. כן, אמנם בינתיים מדובר רק בחופשת פסח, אבל ככה זה מתחיל. ענת לב-אדלר מקבלת לפרצוף תמונה ברורה, כואבת ומעייפת של מה שמחכה לה ממש מעבר לפינה

יותר משבוע למניין חופשת הפסח וכבר אפשר לסמן את מערך הכוחות: הורים מותשים ונטולי חירות, ילדים בדרייב, שכבר יטיס אותם ישירות עד החופש הגדול. כי באמת, מה מפריע להם להמשיך מכאן עד בואכה יולי-אוגוסט? הרי עונש, סליחה, חופש 20 הימים של החג הכי כשר בשנה, הוא רק ההקדמה למבוא של הפתיחה של מה שידוע כ"אווירת סוף קורס במערכת החינוך".

 

ניצניה הראשונים של פריקת העול מבצבצים אי שם בהינף טרילוגיית פורים, שסודקת את רצף הלימודים של חודשי החורף, ומסמנת את תחילת עונת ה"אמא, היום לא למדנו. היה טיול שנתי / יום איכות הסביבה / חזרות לטקס שבועות / יום ניקיונות בכיתה" (הוסיפו מה ששכחתי).

 

הכיוון הכללי: החופש הגדול

ומכאן, חברים, איטס אונלי דאון דה היל. גם אם נתאמץ, הרי יהיה קשה לנו בתום חג החירות והמכות והמצות, להחזיר את בית הספר אל מסלול הלימודים, את הילדים אל הכיתות, את המורים לעמדת ההתרעה בשער ואת שעון הקיץ לאחור. הכיוון הכללי, אם עדיין לא קלטתם, הוא החופש הגדול, האמיתי, שכבר מצחצח סנדלים מעבר ליום העצבנות פינת שבועות ומאיים עלינו ב-60 ימים בפנים.

 

אלוהים רק יודע איך נגיע לשם בחתיכה אחת, בעיקר כאשר אנחנו בעבודה, מנסים להילחם על פרנסתנו ולא יכולים להתאים את מערך ימי החופשה שלנו לאלה של מערכת החינוך, במטרה לפקח על העניינים מקרוב.

 

ועם יד על הלב (הדוהר בקצב של רכבת אקספרס), פעמים רבות אנחנו לא ממש רוצים להישאר בתוך עיסת החירות הזו ולהצמיח סדר מתוך הכאוס. לפעמים, באמת הרבה יותר פשוט לנו לקנות שירותי גישור ופיקוח, ושהשמרטפית או הסבתא התורנית ישברו את הראש בזמן שאנחנו מסדירים את הנשימה ליד שולחן העבודה. רק שבמקרה שלנו, תיכף תגיעו, זה כמעט היה הלכה למעשה.

 

שיער, דור ה-Y

הגנטית (על השטיח הלבן בחדר שלי, מורחת לק כחול על הציפורניים, כי זה חופש ובחופש המורה אילנה מרשה): "אמא, אפשר פירסינג?"

 

אני, (בנייד, עם העבודה, מנסה לסגור צלם לצהריים): "בטח שאפשר. אני בשיחה, את לא רואה?"

הגנטית, (על הרמקול בקו הביתי, מבשרת למיכל בצד השני): "יש. היא מרשה". צרחות ממלאות את חלל הבית. הצלם עף מההדף.

 

אני, (עוצרת. מה מרשה? מה הרשיתי הרגע? פירסינג? משאירה את הצלם להתייבש על הקו ומודיעה לנופשת הצעירה שטעות במספר): "אין פירסינג ואין נעליים ובכלל, לכי לסדר את החדר שלך, תחליפי את הפיז'מה, שבי כבר להכין כבר שיעורים, מהיום הראשון לחופש את אומרת מחר. הרי קיבלתם טונות". שתבוא מיכל דליות ותסביר לי שבהורות צריך להיות מדוייקים ולהעביר לילדים מסר אחד, ברור ומרגיע. בתמורה, אני אנעל אותה כאן עד צאת המימונה.

 

הגנטית (לא זזה. ממשיכה לצבוע את קצות האצבעות), עונה באדישות שמחה: אולי תרגיעי? איזה שיעורים בראש שלך? זה רק השבוע הראשון לחופש. תני ליהנות. אז אפשר ראסטות? לספור היא יודעת. יש עוד עשרה ימים לפחות עד תום העונש, ומיד אחר כך גשרונים נחמדים לכיוון יום הזיכרון ויום העצמאות. מה היא צריכה להילחץ? זאת אני שצריכה לעשות מבט מבועת כדי לגרום לה להבין שרסטות – על גופתי. ושבכלל, אני לא מתכוונת להצטרף אליה לשיחזור סצינות נבחרות מהמחזמר "שיער, דור ה-Y".

 

בחופש את מרשה

אבל אין עם מי לדבר – הגנטית, אחרי שבוע של חירות מרוכזת, נמצאת על המסלול הישיר אל השגעת. היא בדרייב של חופש ועכשיו, ושמישהו ינסה לעצור אותה. "טוב, אז גוונים. אבא של מאי אמר שגוונים זה נגד כינים".

 

אני: "אז שאבא של מאי יעשה לה גוונים. מי עושה גוונים בגיל 8?"

היא: "וחצי. אמא. וחצי. מיכל יכולה לבוא אלי עכשיו ונעשה ביחד עוגת קצפת עם תותים וג'לי ואחרי זה היא תישן פה ואולי גם יובל תבוא, אחרי הבריכה? אה, אמא, אני יכולה ללכת עם יובל לבריכה? זאת הבריכה של סבתא שלה, אל תדאגי, אה. ומיכל גם הולכת. ותשאירי לי כסף לקנות פחית מוגזת. בבקשה אמא, בבקשה, זה חופש ובחופש את מרשה".

 

כשהבייביסיטר עמדה סוף סוף על סף הדלת, חיבקתי אותה כמו שמטפס הרים שהלך לאיבוד מחבק את צוות החילוץ שהגיע לשלוף אותו מערבות הקרח, ונמלטתי על נפשי, מסרבת להביט לאחור. יחד עם אחותה, השיגרה, נמנית העבודה עם רשימת החומרים מעכבי הטירוף שעל כל הורה פגוע-חופשות בעידן המודרני ליטול באופן קבוע.

 

אתם חושבים שזה עזר לי? שעתיים אחרי שנחתתי על הכיסא בעבודה, מותשת ורצוצה ורק רוצה לנוח רגע, הגיע טלפון מבוהל מהשמרטפית: "היא הזמינה שתי חברות. הן החליטו שהן מנקות את החדר שלה לכבוד פסח. יצא באמת יפה, הניקיון, אבל עכשיו, הן מחליקות על הריצפה הרטובה. מה זאת אומרת איך מחליקות? עם הרולרבליידס. כמעט עפתי ושברתי את הראש. מתי את מגיעה?"

 

אה. ב-1 בספטמבר, אני חושבת.

 

• ענת לב-אדלר היא אמא לשניים ומחברת הספר "סודות של משפחות מאושרות", שרואה אור בימים אלה בהוצאת "ידיעות ספרים".