שני הכלבים של ליילה שמרו עליה תמיד

פעם בכמה זמן היה מגיע מישהו ממערכת עיתון או תוכנית טלוויזיה ומבקש לדבר איתה. אחר כך היה מגיע הצלם ומצלם אותה עם הכלבים, יושבת על המיטה, ליד המאוורר, על הסדינים הפשוטים, ומחייכת. עד שקוניק, הכלב השחור, נעלם. סיפור

היו לה רגליים ארוכות ודקות שלא עזרו לה כשביקשה לעמוד. השיער האדום גלש, חלק, עד למותניה, וכשחייכה ראית שזהו חיוך עייף וראית שזהו חיוך שובה לב.

 

שני הכלבים שלה שמרו עליה. הם שמרו עליה גם במובן הרגיל של המילה וגם במובן האחר. הם גרמו לה להרגיש טוב יותר. ולפחות אחד מהם ידע שהיא לא יכולה לקום בכוחות עצמה מכסא הגלגלים. יכולת לראות את זה בעיניים שלו.

 

המאוורר עמד על השידה. מיטת המים בפינת החדר. הסדינים היו פשוטים, עם פס אדום לרוחבם. הקירות סוידו זה לא כבר. ניחוח קל של נעורים ואהבה עמד באוויר.

 

לא הצליחה לדבר בקול. בטח שלא בקול החזק שהיה לה לפני שגילו לה שלא תחיה אחרי גיל 20 בגלל המחלה ההיא.

 

המחלה הזאת.

 

בינתיים חגגה 25 חורפים והרופאים יכלו להגיד לה מה שהם רצו. היא החזיקה. הבחורה הזאת החזיקה.

 

ליילה. קוראים לה ליילה.

 

פעם בכמה זמן היה מגיע מישהו או מישהי מטעם מערכת של עיתון או תוכנית טלוויזיה ומבקש לדבר איתה. אחר כך היה מגיע הצלם ומצלם אותה בחדר עם הכלבים, יושבת על המיטה, ליד המאוורר, על הסדינים הפשוטים, ומחייכת.

 

גם הכתבים והצלמים ראו שזהו חיוך עייף וראו שזהו חיוך שובה לב. קשה היה שלא להתרגל אליה, גם אם אורך הביקור כולו לא עלה על מחצית השעה. אולי היה זה ניחוח הנעורים והאהבה שעמד באוויר החדר.

 

יום אחד הודיעו לה בטלפון שאחד הכלבים שלה ברח. היא כבר גילתה, כשהתעוררה משנת צהריים, שקוניק לא בחדר, ובאותה שעה, פחות או יותר, קיבלה את השיחה מידיד של אמה, שראה ללא כל ספק את קוניק רץ לאורך אחד הרחובות, השרשרת הצבעונית המוכרת שלו מקרקשת לכל עבר.

 

יותר מהכל היה חשוב לה להתלבש בעצמה

היא הצליחה להתלבש בעצמה. זה היה חשוב לה. יותר מהכל היה חשוב לה להתלבש בעצמה. המאוורר השחור סובב עצמו בשקט, ולא רחוק מהמאוורר ישב סיבי, הכלב השני. קוניק היה השחור וסיבי - הלבן.

 

זאת היתה שעת ערב מאוחרת. חשוכה. לרגע אמרה לעצמה, שאת סיבי קל יותר למצוא בחוץ מאשר את קוניק. אבל זה היה קוניק שהסתובב אותה שעה לבדו, מחוץ לבית.

 

היא פחדה. עלתה על כסא הגלגלים החשמלי והניעה אותו אל עבר הדלת. ומשם החוצה.

  

היה קר בחוץ, והיא לבשה רק את החולצה האפורה. את המכנסיים הארוכים. את הנעליים החומות-לבנות. את כולם קנתה בעצמה. היא לא אהבה כשהציעו לה בגדים. העניין עם הבגדים היה כזה שהיא לא היתה מוכנה להתפשר עליו.

 

היא יצאה לדרך ונסעה קודם על המדרכה ואז על הכביש המתעגל, החדש, שזה עתה סיימו לסלול ועדיין לא הותרה בו תנועת מכוניות. מתאים לקוניק לרוץ לאורך הכביש הזה, אמרה לעצמה. כל הזמן ניסתה לחשוב את המחשבות של קוניק. גם היא ידעה שמבין שני הכלבים שלה, קוניק היה זה שהכיר אותה טוב יותר.

 

פעם אחת הגיע ללקק את פניה כשחשבה על המוות. היה לה ברור שהוא מבין אותה, וזה שימח אותה שיש לה בעולם את הכלב הזה. הקטן. הוא גרם לה לחשוב במקום זה על החיים.

 

השיער שלה זהר לאור מנורות הרחוב כמו להבה

היא הביטה רחוק. מידי דקה או שתיים קראה בשמו, אבל הקול שלה לא הגיע לשומקום. היא ידעה שאם יראה אותה, ירוץ אליה ויקפוץ על הכסא ועליה. כל כך ייחלה לזה. ציפתה. התרגשה מהמחשבה. דמות כמו שלה, גם בחשיכה, קשה שלא לראות. השיער שלה זהר לאור מנורות הרחוב כמו להבה. ומעבר לכך היה הניחוח של שלקחה איתה למקומות שאליהם הגיעה.

 

ניחוח הנעורים והאהבה.

 

הכי רחוק שהגיעה עם כסא הגלגלים החשמלי היה הבית של סבא שלה, כמעט חמישה קילומטרים. מבין כל האנשים שביקרה, הוא היה זה שהתרגש באופן הקיצוני ביותר ולא הצליח להסתיר את כאבו. בגיל 86, אתה מקבל משקפת ואיתה צופה אל החיים. אל מה שהם (לפני זה אתה צופה כמו כולם, אבל אין לך משקפת). הוא היה בוכה לה, לפעמים, והיא מנסה לעודד אותו. זה היה הפוך לגמרי. אז היא התחילה לנסוע אליו פחות.

 

אחר כך הבין סבא שלה שהוא צריך לשנות את ההתנהגות ובא לבקר אותה והביא לה את המאוורר השחור שפעם עמד אצלו על השולחן ואמר לה שהוא גאה בה. היא האמינה לו. פעם אחת שאלה אותו בשקט, איך זה להיות בן 86. הוא כמובן ידע למה היא מתכוונת.

 

"קוניק", קראה ליילה בכל כוחה, "קוניק, קוניק!"

 

הנשמה שלה כבר התחילה להבשיל. היא אהבה לספר לכלבים שלה סיפורים לפני שנרדמה. סיבי אהב שירים שהיו בהם משחקי מילים, ואילו קוניק העדיף סיפורי אגדות. היא חשבה על זה. קוניק אוהב סיפורי אגדות.

 

היתה החורשה שחיכתה בכיוון ההפוך מזה שבחרה. אולי קוניק הלך לחורשה. אולי הוא חשב שזה היער הגדול עם הפיות שעליו היא מספרת לו כל לילה. החיוך שלה חזר. עדיין לא על הפנים, אבל בלב. היתה איזו צביטה. איזו הקלה. איזו תקווה. איזה אור.

 

היא סובבה את הידית. הכסא החשמלי נעצר ואז פנה על מקומו. היא כבר נסעה והסתובבה מספיק על הכסא כדי לעשות תמרונים מסובכים. היא הגבירה את המהירות. "קוניק", קראה עוד פעם, אבל ידעה שיותר מכל היא צריכה להגיע אל החורשה.

 

כשהיתה בת 12 ועלה החשד הראשון לעניין ההוא עם הלב, כלומר לבעיה, אבא שלה לקח אותה לחורשה, כי לשם היה רגיל ללכת במצבים של חוסר ביטחון או דאגה. עצים מרגיעים את אבא. הוא פחד שמשהו עם הילדה לא בסדר, אבל עברו עוד חמש שנים, ורק כשהיתה ליילה בת 17 הגיעה האבחנה.

 

הם באמת לא ראו איך היא חיה אחרי גיל 20, למרות שהקפידו לא להזכיר את המילה ההיא. לא, הם לא דיברו על המוות. זה רק החיים שעליהם אמרו שהם עלולים להתקצר מאוד.

 

היא אהבה את אבא שלה. ובגלל שאבא שלה אהב את החורשה, היא אהבה את החורשה בעצמה. זה תמיד היה כמו לחזור אל מקום מוכר. צורה חיה של בית. אבא שלה לימד אותה את ההבדלים בין סוגי העצים, שיתף אותה בחלומות שיש לו להפוך את החורשה ליער, הראה לה את העץ שנטע כשנולדה. סיפר לה מאיזה עץ נפל פעם ושבר את יד שמאל. התוודה בפניה שהביא את אמא שלה לחורשה, כי ידע שרק שם היא תלמד לאהוב אותו.

 

הכביש עוד לא נצבע בפסים לבנים לאורכו, והאספלט השחור, החדש, דהר לאחור מתחת לגלגלי הכסא. היא הביטה בברכיים שלה, שראו הכל ראשונות. כמה תשוקה היתה בהן, להגיע כבר אל החורשה. אל העץ שאבא שלה כינה "עץ האמונה הפרטית שלי". היא לא סיפרה לו שאימצה את העץ הזה, והוא הפך להיות גם עץ האמונה הפרטית שלה.

 

היא רוקנה את עצמה מעייפות ולרגע היתה כמו פרפר הערב המרחף באוויר היבש. העיניים שלה בערו. היא בכתה. זה בהחלט היה בכי. אבל ההתרגשות מחתה את הדמעות וניגבה את הלחיים. היה לה יותר זמן עכשיו, כך הרגישה. לאט נכנסה אל תוך שטח החורשה. משתדלת למצוא את הדרך השטוחה ביותר. נמנעת מאבנים ומשיפולי עפר שעלולים להפוך אותה עם הכסא. זה לא היה הזמן לצרה נוספת. היא הרגישה שקוניק נמצא שם והיא רצתה מאוד למצוא אותו.

 

הפחד הפך לתקווה. העצים נשארו גבוהים כשהיו, גם אם פחות ממה שנראו כשהיתה קטנה. דיגדג לה החשק לעזוב את כסא הגלגלים ולהיצמד לעץ ולטפס עליו. להתלכלך בשרף שלו ולשרוט את הזרועות ואת הירכיים ולהזיע ולהגיע. להגיע כמה שיותר גבוה.

 

לא ידעה איך להוציא מגרונה גם לא צעקה אחת אחרונה

האור של הירח והאור מבתי השכונה וממעט פנסי הרחוב שכבר הופעלו לאורך הכביש החדש לא הספיקו כדי להילחם בחשכת הלילה. העצים נעו, צמרות וענפים, כמו היו אדוות גלים בים לוחש. הם נעו רק לרגעים, בעיקר כשלא הביטה בהם. בכל זאת, היה אפשר להרגיש איך החורשה חיה. איך קולות חריקה ואוושה ודריכה נוגעים בה מסביב.

 

"קוניק!", קראה.

 

לרגע נדמה לה ששמעה נביחות מרחוק.

 

"קוניק!"

 

השקט חזר.

 

היה לה קר מתחת לחולצה היחידה שלבשה.

 

"קוניק!"  

 

היא התקדמה בין העצים, דוחפת את עצמה במעט הכוח שנותר לה. רק שעה אחת קודם, בקושי הצליחה לקום מהמיטה כדי לכבות את המאוורר. בסוף הצליחה. חשוב לה להגיע למצב הזה שבו היא אומרת לעצמה, "אבל בסוף הצלחתי". הכוח שלה אזל. היא לא ידעה איך להוציא מגרונה גם לא צעקה אחת אחרונה.

 

המשך: היא ספרה את השניות בדרך חזרה הביתה