יום השנה שלנו הוא יום השקר, אחד באפריל.
הייתי צריך לבחור יום, ואני חשבתי שזה יהיה גם זכיר וגם משעשע (מזל שגם זוגתי חשבה שזה משעשע).
למה הייתי צריך לבחור יום? כי זוגתי לא מילאה את תפקידה כראוי.
עובדה ידועה היא, שזה נחשב פאדיחה לגבר להציע חברוּת. רק ילדים מציעים חברות, וגברים אמורים להילחץ ממחוייבות.
אז איך בכל זאת קורה שצצים מעת לעת זוגות של חברים? זה קורה מפני שתפקידה של האשה לפלוט כאילו בטעות באיזשהו שלב "חבר שלי" ביחס לבחור שהיא יוצאת איתו. זה כמובן קורה מפני שהנשים אמורות כמובן להיות לחוצות חתונה (אני ציני). ובשלב הזה, מיד לאחר שנפלט לה או קצת אחר כך, היא תשאל את אותו: "אז אנחנו חברים?" בחיוך ביישני והוא יגיד, "כן, נראה לי שכן", בחיוך ביישני משלו. הם יתנשקו, וזה יהיה רגע רומנטי ומיוחד (עכשיו אני לא ציני בכלל).
אחרי שהרגע הזה קרה, רגע שהיה מרגש ומשמח לשניהם באותה המידה, התפקיד של הבחורה אמור להיות להתלהב ולספר את זה לכל העולם ודודתו, והתפקיד של הבחור אמור על פי המסורת לשמוח רק בלב ולשחק אותה שהוא נורא מתפדח מזה. להגיד לחבר'ה "היא גררה אותי לזה! איך נפלתי?". הם יגידו, "עוד אחד נפל!", יירדו עליו קצת (מתוך קנאה, כמובן) אבל יחתמו בהסכמה, "נו, בסוף הן תמיד מסובבות אותנו על האצבע".
אלא שהיום הופיע זן חדש של נשים. נשים שלא רוצות להלחיץ ("הנשים המתחשבות"). הטקטיקה שלהן היא להיות רגועות, או שאולי הן באמת לא כל כך לחוצות בעצמן. ואז נוצר מצב שאין מי שלוקח אחריות על העניין הזה של "להתחייב". פשוט נורא כיף לנו ביחד ככה, אז למה לסבך את זה עם הגדרות? הרבה יותר פשוט לחיות את הרגע, לא? המחשבות המבולבלות פשוט נדחקות אל הפינות האפלות של התודעה, מסתתרות מאחורי סיסמאות וחיוכים שאף אחד לא מאמין בהם.
ואם נחזור לשאלה, איך בכל זאת נוצרים זוגות של חברים - באיזשהו שלב מישהו עושה את הצעד. לה נשבר מלהתחשב (מה לעשות, השעון הביולוגי המיתולוגי מתקתק, או שמגיעה פליטת הפה שלו.
וכשהוא עושה את זה (ואם הוא עושה את זה סימן שהוא בחור טוב וכדאי לך להתחתן איתו, סתם שתדעי, ותעריכי את זה, כי זה ממש קשה לו), אז זה יהיה ממש מגומגם. משהו כמו, "מאמי, רציתי לדבר... אנחנו יוצאים כבר כמה זמן ו... תראי זה פשוט נורא מסובך להגיד... וגם אנשים שואלים... ואולי פשוט... את יודעת...".
אז אל תשאלי, "מה אני יודעת?" אלא רחמי עליו ותגידי "כן", כי את כבר תביני למה הוא מתכוון. ובבקשה, בבקשה! אל תעשי מזה סיפור. ואל תפדחי אותו עוד יותר. פשוט שתפי פעולה ותגידי כן.
אז כאמור, ארוסתי שתחיה לא ביצעה את תפקידה כראוי, משום שהיא לא רצתה להלחיץ אותי (היא כנראה יצאה לפניי עם יותר מדי מניאקים או טיפוסים שלא סגורים על עצמם). הבנתי שאנחנו מצויים במלכוד. היא מתחשבת בי כי היא לא רוצה להלחיץ, ואילו אני מתפדח מלהציע.
אז מה עושים? שואלים אותה, "תגידי את לא חושבת שזה יהיה מגניב אם יום השנה שלנו יהיה ביום השקר?".
"מה זאת אומרת יום השנה שלנו?", היא שואלת, לא מבינה.
"נו, היום שבו הפכנו לחברים?", אני עונה.
"יום השקר זה היום, לא?", היא ממשיכה.
"כן, אבל אני מבטיח לא להגיד אחר כך ששיקרתי!"