שחיקה זו הינה תהליך הסמוי ברובו מן העין ולכן הוא מסוכן. ישראל נחשבת "כמדינת רווחה" אשר אמורה לדאוג לאוכלוסיות חלשות. אך האם נכון לומר שישראל היא עדיין מדינת רווחה אחרי השינויים המשמעותיים שנעשו בתחום הפנסיה וההפרשות הסוציאליות?
המושג "מדינת רווחה" הוטבע לראשונה בשנות ה-40 במאה הקודמת, ומטרתו להעניק זכויות עבודה, תוך שמירה על מעמד הביניים.
גם מדינת ישראל בשני העשורים הקודמים התנהלה כך, אך התמורות האחרונות בתחום יחסי העבודה בכלל ובתחום הפנסיה בפרט, הביאו למצב שונה.
למשל, עד סוף שנת 2004 קרנות הפנסיה העניקו לחוסכים "ביטחון" על הכספים המופקדים בקרנות באמצעות 70% איגרות חוב במימון ממשלתי, ואילו כיום "רשת הביטחון" הזו עומדת על 30%.
מדיניות זו למעשה, מסירה את אחריות המדינה לבטחון של כספי החוסכים ומעבירה את נטל האחריות לבעלי התוכניות ולחברות המנהלות את הכספים.
אז נכון שמדינת ישראל "לקחה" תחת חסותה את ניהול הקרנות הוותיקות הגירעוניות אך בתמורה לכך החוסכים שילמו על כך מחיר יקר בכך שקצבת הפנסיה העתידית שלהם ירדה בכ- 30%.
למעשה, אנו עדים למעין "מדרון חלקלק" בתחום הפנסיוני שסופו אינו נראה לעין. המחוקק הבין כי אנו נמצאים בעיצומו של תהליך מסוכן וכי הנפגעים העיקריים הם בני מעמד הביניים הבלתי מאורגן, אשר אינו מסוגל לשכור לוביסטים שיפעלו למענו בבית המחוקקים.
מעמד זה, על פי רוב, נוח לשלטון משום שהוא מתנהל בשקט, עסוק בהישרדות יומיומית ואינו יוצא להפגנות המוניות, מכאן נובעת חולשתו .
גולת הכותרת לרפורמות בתחום בשנים האחרונות הייתה רפורמת בכר. כבר כיום מודים רבים שזו אינה הביאה את התוצאות המיוחלות.
אחת המטרות ברפורמת בכר היא האפשרות להעניק ייעוץ אובייקטיבי ללקוחות באמצעות הבנקים. כידוע, לבנקים יכולת שיווק ומכירה בכל נקודה ובכל עיר כמעט, ומכאן כוחה.
המטרה טובה אך קשה להשתכנע לאור התוצאות. אין ספק כי מטרת החוק היא לסייע לאוכלוסיות חלשות ומכאן שמטרת הרפורמה בעלת רוח טובה.
הרפורמה מזכירה את התפתחות תופעת ה"כוז לויירין" משנות ה-60 של המאה הקודמת בארה"ב, שם התפתחה עריכת דין ציבורית לאוכלוסיה חלשה.
במובן מסויים "הכוז לויירין" היה הדבר הנגיש ביותר לאוכלוסיות אלה, אשר לא היו נחשפים לזכויותיהם המשפטיות אלמלא התפתחה התופעה.
הרעיון של "כוז לויירין" איכזב בשעתו ולא הביא לתוצאות הרצויות, ולכן התפתח במקביל ענף בדמות "עריכת דין קהילתית", שמטרתה, הקמת "חנות זכויות" שתהא נגישה לאוכלוסיות חלשות בה ניתן לקבל סיוע משפטי במחיר סמלי.
חוק הייעוץ שמטרתו כאמור, להעניק ייעוץ פנסיוני "בחניות הבנקים" דומה מאוד "לעריכת הדין הקהילתית" במאה הקודמת. אך יש לזכור שהשיטה בשעתו יצרה בעיות רבות כגון, תלות בין נותן השירות לבין מקבל השירות, וזו בדיוק הנקודה שהמחוקק לא רצה.
בעיית הזמן המוגבל עבור הלקוח תגרום לכך שהוא ישאיר את הטיפול הפנסיוני שלו לטיפולו הבלעדי של הבנק ואף יגיד במקרה קיצוני לפקיד: "תעשה לי מה שעשית לעצמך". במצב כזה הלקוח, בן המעמד הביניים לא מקבל את הייעוץ האובייקטיבי שאותו המחוקק רצה להעניק לו, אלא קיבל לידיו את "בעיית התלות" ואת "בעיית הדילמה" בעת ובעונה אחת. האם זו הייתה מטרת הרפורמה? ממש ממש לא.