ונספור יהודים נודדים

"שוב מחכים. שמחת היחיד מכסה, כמעין המתגבר/ על כל קולות המתים/ כמו כנפים, חול, עלים/ ממלמלים, מרשרשים, ממלמלים". שני שירים חדשים של אליעז כהן

"ואנכי הסתר אסתיר פני ביום ההוא" (דברים ל"א)

 

מְחַכִּים, עֲדַיִן

(בהשראת "מחכים לגודו", סמואל בקט)

 

מְנַסִּים, עֲדַיִן, לַחֲלֹץ אֶת הַנַּעַל.

מְנַסִּים לִזְכֹּר מַפַּת-הָאָרֶץ בִּצְבָעִים.

זוֹכֶרֶת?

טוּרְקִיזִים שֶׁל יָם הַמָּוֶת הִמְתִּיקוּ לָנוּ פַּעַם, בַּלֵּילוֹת.

הַמָּקוֹם הַזֶּה, הָעֵץ, הַקָּהָל הַמְגַחֵךְ בַּחֹשֶׁךְ

נְתִיבֵי-מִלּוּט בְּרוּרִים מְאֹד: אַחֲרֵי-הַקְּלָעִים מִשְּׂמֹאל

אַחֲרֵי מִיָּמִין.

מְחַכִּים. אוֹתוֹת בָּאוּ וְהָלְכוּ וּבָאוּ, עִנְיָן שֶׁל מַזָּל,

הַחְלָפַת כּוֹבָעִים, גּוֹרָל עִוֵּר.

וּמְחַכִּים. כָּל יוֹם, וּבְדִיּוּק יָתֵר: רֵאשִׁית עַרְבּוֹ שֶׁל יוֹם

לְיַד הָעֲרָבָה הַבּוֹכִיָּה שֶׁכָּלוּ דִּמְעוֹתֶיהָ.

שֶׁיִּתְגַּלֶּה, שֶׁיֹּאמַר מַשֶּׁהוּ, מַה בְּדִיּוּק בִּקַּשְׁנוּ אוֹתוֹ –

מִין תְּפִלָּה, אֵיזוֹ תְּחִנָּה בִּלְתִּי-מֻגְדֶּרֶת

מְסַפְּרִים שֶׁהוּא אָמַר שֶׁהוּא יִרְאֶה

מְדַמִּים בְּכָל אִוְשָׁה לְעוֹד-מְעַט, הִנֵּה

לוֹכְדִים שַׁעֲשׁוּעֵי יוֹמְיוֹמ וּמוֹצְצִים מִיצֵי-צִבְעֵי-עוֹלָם

מֵעַל קוֹרוֹת דַּפָּיו (הַלְּבָנִים, אֱמֶת)

וּמְחַכִּים.

לֹא עוֹד מְסוֹבְבִים כִּכָּר שֶׁל מוֹשִׁיעִים קְדוֹשִׁים

בְּחֵיק עַצְמֵנוּ אֲחוּזִים

אוּלַי צוֹפִים לַחֲשֵׁכָה מֻחְלֶטֶת, בָּהּ נֵרָאֶה

צופים לחשכה מוחלטת (צילום: אמיר כהן)

 

בֵּינְתַיִם שְׁלַל רִקְמָה בָּרְקִיעִים, נוֹטֵף מִתְּהוֹמוֹת

כִּמְשִׁי סִין, כְּמוֹ חָבוּר

מַרְקִיד מַדְאֶה אֶל עֵבֶר קֶדֶם מַאֲדִים, כְּמוֹ לֹא יוֹדְעִים

שֶׁמֵּאָחוֹר דּוֹהֵר הַלַּיְלָה וְקָרֵב עַד שֶׁאוֹרֵב אֶל

רֶגַע לֹא נִצְפֶּה, אוּלַי סִיבוּב נוֹסָף מִסִּחְרוּרֵי הַוַּלְס

בּוֹ נִלָּפֵת סְכוּרֵי-עֵינַיִם מִפָּנָיו, וְהוּא, מֵאַחֲרֵי לַגַּב

אֲזַי זוֹנֵק

 

אָז מְחַכִּים. אִי אֶפְשָׁר מִכָּאן לָלֶכֶת, רַק עַל חֶבֶל דִּמְיוֹנִי

(אִם לֹא נַרְפֶּה מַשָּׂא הַחֲבִילוֹת מִשְּׁנֵי צִדֵּינוּ)

וְגַם הַזְּמַן מְתַעְתֵּעַ, לֹא יוֹדֵעַ

אִם פְּעִימוֹת שָׁעוֹן בַּכִּיס אִם לֵב

עַד בּוֹא הַנַּעַר הָרִאשׁוֹן, הַמְפֻחָד

וְעַד לֶכְתּוֹ

וְעַד שׁוּבוֹ לְמָחֳרָת

 

נוֹשֵׂא בְּשׂוֹרַת אָדוֹן הַמְסָרֵב לְהֵרָאֹה

הַיּוֹם, אֲבָל מָחָר בָּטוּחַ שֶׁיָּבוֹא

וְהַמָּחָר, הַמָּחֳרַת הַזֶּה, הוּא בֶּאֱמֶת סִפּוּר חָדָשׁ

כְּמוֹ אַתְחַלְתָּא

נִצַּת אָבִיב וְעֵץ שֶׁמִּתְחַדֵּשׁ בְּעַלְעַלָּיו

וְגַם אֲנַחְנוּ שְׁנֵינוּ נִתְעַבֵּר אוּלַי

בַּצִּפִּיָּה שֶׁיֵּרָאֶה

שׁוּב מְחַכִּים. שִׂמְחַת הַיַּחַד מְכַסָּה, כְּמַעְיָן הַמִּתְגַּבֵּר

עַל כָּל קוֹלוֹת מֵתִים

כְּמוֹ כְּנָפַיִם, חוֹל, עָלִים

מְמַלְמְלִים, מְרַשְׁרְשִׁים, מְמַלְמְלִים

כְּמוֹ נוֹצוֹת, עָלִים וְאֵפֶר

עַד שֶׁאֵין יוֹתֵר מִלִּים

נוּ, מְחַכִּים. מַעֲנִיקִים לַעֲרֵמוֹת גְּוִיּוֹת הַמַּחֲשָׁבָה

הָרִים שֶׁל מַשְׁמָעוּת, לֹא מַפְסִיקִים

לְנַסּוֹת, לִתְפֹּשׂ תְּנוּמָה, לְצֵל שֶׁל חֶסֶד אַחֲרוֹן

אוּלַי בַּגּוּף

לָשׁוּט

כְּצֶמֶד נְשָׁרִים מֵעַל לַיְשִׁימוֹן הַזֶּה

לָחוּשׁ בָּאֲבָרוֹת מַשָּׂא הַגּוֹזָלִים

עֲקֵבוֹת שֶׁל רֹךְ-אַדְנוּת, מַלְכוּת

לָעוּג עוּגַת שָׁמַיִם הַגְּדוֹלִים

וּלְהָעֵז כִּמְעַט לָגַעַת

"כצמד נשרים מעל לישימון הזה" (צילום: לע"מ)

 

כִּי מְחַכִּים. וְאוֹרְרִים, כְּהֵרָיוֹן שֶׁלֹּא נִגְמָר

אֶת יוֹם הַיּוֹם, אֶת יוֹם מָחָר

וְעוֹד שָׁרִים, רוֹקְדִים, מְגַלְגְּלִים

מַה שֶּׁנִּשְׁאָר, מִקְּצֵה מִדְרוֹן

וְשׁוּב שָׁבִים וּמְטַפְּסִים. בַּקּוּרְנָסִים

וְנֶחְבָּקִים וְנֶחְנָקִים וְנִשְׁנָקִים וּמִתְנַשְּׁקִים

וְנֶחְבָּאִים עַד פַּעַם יְחִידָה, מֵאַחֲרֵי הָעֵץ

אֲשֶׁר בַּגָּן

 

מִפְּנֵי הַזֶּה שֶׁשּׁוּב לֹא בָּא.

 

(אדר תשס"ח)

 

משירי השואה הבאה

וְנֵלֵךְ בַּדֶּרֶךְ בָּהּ יָמִים רַבִּים הָלַכְנוּ

הָלוֹךְ וְזָלוֹל הָלוֹךְ וְסָחוֹר הָלוֹךְ

וְסָרוֹר וְסָבוֹא וּמָרֹה וְלֹא נֵדַע כִּי בְּרֶגַע

תִּגַּע אֵלֵינוּ הָרָעָה

 

*

וְהָיָה בַּיּוֹם הַהוּא אֶשָּׂא עֵינַי אֶל הֶהָרִים

וְאֵין הָרִים

וּכְבָר נָגְעָה רָעָה נָשְׁקָה רַכּוֹת פִּסְגוֹתֵיהֶם נָמַסּוּ נָזְלוּ כְּדוֹנַג הִתְמוֹגְגוּ

גְּבָעוֹת כִּבְקָעוֹת

גַּם רִבּוֹאוֹת הֲמוֹן צִבְאוֹת אָדָם

אֲנָשִׁים עִם נָשִׁים עֲלָמִים וּבְתוּלוֹת זְקֵנִים וָטַף

נָזְלוּ הָיוּ לִנְהַר

הַחֵלֶב וְהַדְּבַשׁ

 

*

וְהָיָה בַּיּוֹם הַהוּא תָּזוּב הָאָרֶץ מֵחֵלֶב בָּנֶיהָ וּבְנוֹתֶיהָ לֹא תִּהְיֶה פְּלֵטָה בְּהַר יְרוּשָׁלַיִם

 

*

אוּלַי נָבוֹא, אֲנִי וְאַתְּ, בַּמְּחִילוֹת בְּעֶצְיוֹן

בְּאַהֲבָה שֶׁלֹּא נֵדַע כִּי אַחֲרוֹנָה

פִּתְאֹם, בָּאֶמְצַע, הַתְּשׁוּקָה

תַּעֲמֹד לָנוּ

וּבְרֶגַע נִמַּס יַחְדָּו בָּשָׂר וְחֵשֶׁק וּנְשָׁמָה

הַיְלָדִים יָבוֹאוּ אַחֲרֵינוּ

 

*

וּנְהַר הַחֵלֶב וְהַדְּבַשׁ יָבוֹא יְבַעְבֵּעַ אֶל יְרוּשָׁלֵם הָעִיר

טִפּוֹת-זְהַב-כִּפַּת-הָהָר יָבוֹאוּ בּוֹ בְּאַלְלַי

הַר-זֵיתִים יִזַּל שְׁמָנִים וְשַׁיִשׁ יִבָּקַע בְּאֶמְצָעוֹ

בְּלֹא קוֹל

 

*

בַּשּׁוֹאָה הַבָּאָה נֵשֵׁב, שְׂרָפִים, עַל הַמִּרְפֶּסֶת

וְנִסְפֹּר יְהוּדִימְנוֹדְדִים

 

*

כִּי-צִפּוֹר-הַשִּׁיר תֵּחָרֵךְ בִּמְעוּפָהּ וּפִי

הָאָרֶץ יִסָּתֵם מִזַּעַק

חַמָּנִיּוֹת שְׂרוּפוֹת תָּדִיר רֹאשׁ יַרְכִּינוּ

וְיָד יְבֵשָׁה תְּשַׁלַּח הַגֶּפֶן לִפְרֹךְ בְּאֵפֶר

הַשָּׁמַיִם

וְכָל הַחַי בְּזוֹ הָאָרֶץ הַטּוֹבָה

וְהָיָה כֵּאלֹהִים:

 

תָּכֹל, שָׁקוּף וַאֲוִירִי

 

(חורף תשס"ט)

 

אליעז כהן גדל באלקנה שבשומרון, וכיום תושב קיבוץ כפר עציון. הוא חניך ישיבות בני-עקיבא, כפר הראה

 ואור-עציון. שירת כחייל קרבי בחיל השריון. עוסק בעבודה סוציאלית. מעורכי "משיב הרוח" - כתב-עת לשירה יהודית ישראלית. זכה בפרס היצירה הספרותית על-שם לוי אשכול לשנת תשס"ו. נשוי לאפרת ואב לארבעה ילדים וארבעה ספרי שירה. לשיר נוסף שלו שפורסם ב-ynet לחצו כאן