הצד השני של המטבע

אלבום הבכורה של נדב אזולאי אולי נקרא "בצד של הרעים", אבל ברור שהוא דווקא שייך למחנה הטובים - בכל הקשור לשירה, הנגינה, האיכות והכשרון. רק ההפקה מעט מחושבת מדי

 

"מתי כבר יגיע התור שלי"? שואל נדב אזולאי בשיר "ניצנים", באלבום הבכורה שלו "בצד של הרעים". "ניצנים", על שם המקום בו נחגג הגמר של "כוכב נולד". אבל לא מדובר בשיר כמיהה לתהילה מהירה, אלא בביקורת לעגנית כלפי פנטזית הסלבריטאות. "אמא, תדליקי, רואים אותי", הוא שר, ומוסיף: "השבוע בחרו אותי להקריב על הבמות ובאורח נס הזדמן לי למכור את נשמתי".

 

אזולאי מכיר את הנושא. באחת העונות האחרונות של "כוכב נולד" פנו אליו מהפקת התוכנית והזמינו אותו להשתתף, והוא סירב. עכשיו עליו לעבור בכוחות עצמו את מסלול ההכרה ביצירה שלו, ללא קיצורי הדרך.

 

ניצנים הוא לא רק מקום, אלא גם מצב, שלב ראשוני בהתפתחות, ואכן אזולאי עדיין בתחילת דרכו, גם מבחינת גילו הצעיר (23), ובכל זאת הוא ניצן בשל שמוכן לפריחה. בשנים האחרונות הוא בלט בסצינה המוזיקלית של באר שבע וצבר ניסיון רב כמעבד וכמפיק, שהפיק בין השאר את האלבומים האחרונים של להקת פונץ' ושרון מולדאבי, באולפן ההקלטות שבו הוא שותף עם המוזיקאי דויד פרץ.

אזולאי. גם כשהוא חוטא בקלישאות, הוא שובר אותן (צילום: גיל נמט) 

 

יתרונו של אזולאי מורגש, והאלבום אכן מופק היטב, אולי אפילו יותר מדי. יחד עם גלעד נמט, שהפיק איתו (וגם ניגן בס) אזולאי כרך את הרוק החם והבסיסי שלו בעטיפה מדויקת ומחושבת, אבל נוכחותו המוזיקלית הבטוחה בעצמה מצליחה לגבור על ההפקה, שמנסה לרסן אותו ולשלוט בו. קולו אינו "יפה", אבל ניחן באישיות - חותם אישי שמכיל חום ופגיעות, המתאימים באופן מושלם להגשת שיריו.

 

תוגה חמודה

השירים המקוריים הם תמצית האלבום, וכולם תופסים את האוזן בדרך זו או אחרת. רובם קליטים, מעוררי הזדהות, מתאימים להיות להיטים – כמו שיר הנושא הסוחף, "ניצנים" האירוני, "אוטובוס אחרון" (עם השאלה האוניברסלית "אז למה אנחנו לא ביחד?") ו"מלחמה", החמוד בתוגתו. אזולאי נלחם – באישי ובפוליטי, במציאות החיצונית והפנימית, כלומר בעצמו, עם כל הבדידות שמתלווה לכך. "אני זר לקודש ולחול", הוא מתאר בשיר "האביב". נע בין שקט לרעש, לא מוותר - "אני לא יודע איך להפסיד", הוא שר ב"סכינים", שנבנה לאט ונקטע בפתאומיות.

 

יש לאזולאי כישרון להלחנה ולכתיבה שמחדדת לעומק את המורכבות ואת הסתירות הפנימיות. "החופש תפס וכבל אותי", הוא מעיד ב"הימים שאחרי" ומגלה שהחיבוק המיוחל מגביל. "את מחבקת חזק, אבל ככה אף פעם לא נגיע לחוף" ("אוטובוס אחרון"). גם כאשר אזולאי מתרשל בשמירה ומאפשר לקלישאות להיכנס, הוא ממהר לשבור אותן. "כולנו באותה סירה", הוא שר ב"לאסוף שאריות", ומיד מסייג: "רק שאני טובע, ואתם לא". חבל שעיצוב החוברת מקשה על קריאת המילים, שכה משמעותיות באלבום.

 

אפשר להתווכח עם אזולאי. לא מוכרחים להאמין לו כשהוא שר "גם זנב לשועל לא הייתי מתנגד להיות" ("לאסוף שאריות"). גם לא כשהוא קובע שהוא "בצד של הרעים", כשברור שמקומו המובהק בצד של הטובים - לפחות מבחינת השירים, הנגינה, האיכות ובעיקר הכישרון. בצד של הרעים? אם כבר, בצד של הקרעים, שמתחברים אצלו ליצירה מרגשת ושלמה, גם מבלי להתאחות.

 

נדב אזולאי, "בצד של הרעים", Hiss